[ליצירה]
הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה.
צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה.
רק פחות מפנקת...
[ליצירה]
כל משחרי ימצאוני
ופרפרייך,עוד ישובו בגלגולם החדש,
ולהט האהבה עוד יוצת בחדרי ליבך,אשר שותת הוא
וכואב ,מהפלאת השומרים בו ,שוב ושוב...
ומבטיחך אני שכל משחרי ימצאוני,
ורק אלה אשר סבלנותם ואהבתם עמדה להם, רק הם יכנסו ויחסו בצל טירתי, והשומרים להם כאחים ואוהבים...
אהבתי עד מאוד... כנפי שחר.
[ליצירה]
מעוז - אני מסכימה איתך, כש"לומדים על" באמת, כשיוצאים לטבע עם משקפת ורואים איך הפרפר בוקע, איך הוא מתעופף מפרח לפרח, איך הוא יונק את הצוף... או אפילו כשלומדים על האנטומיה שלו מאלבום, אבל במטרה לצאת אח"כ לטבע ולחוות אותו באמת, יותר טוב. אבל זה לא מה שעושים באקדמיה, לצערי... הרוב בבל"ת (לא הכל אמנם) וניפוח-שכל כאילו-מדעי.
ונכון, אני לא באמת חושבת שהצעירים משתכנעים לבכר פרפרים מתים על חיים. כשכתבתי את זה התכוונתי יותר למרצים...
[ליצירה]
וואלה, זה ממש נכון! ... רק חבל שבשביל הסוף השונה הייתי צריכה לקרוא את כל הסיפור, שמוכר לי מגיל 5 בערך... אי אפשר היה לקצר איכשהו? אפשר היה לצמצם עד כדי פסקא אחת אפילו, ולרמוז על כל שאר הסיפור, המוכר ממילא
[ליצירה]
כואב.
וכתוב מקסים.
התרגשתי מהקטע:
"זרועותייך מקרבות אותי היטב אליך
לבל אחסיר פעימה מליבך החם
ואספוג אותן אליי כולן אחת אחת
בנשימותיי הרכות החדשות החוששות
ובעורי הדק".
ואני מרגישה את הבור הריק שנפער בסוף השיר. איזה חסר נורא!