[ליצירה]
(אחרי קצת מחשבה:)
מעניין אם זה חייב להיות ככה. הנרקיסיזם הזה שמאפיין "אומנים":
"אני ארשה לעצמי להתמוטט, להתפרץ, להתנפץ, לשקוע, כי אני מיוחד - אני אומן אני. יש לי מצבי הרוח המקודשים שלי . שבד"כ באים עם המוזה הקדושה שלי. אשתי יקירתי, את צריכה להבין את זה - סך הכל התחתנת עם *אומן*, משורר, לא סתם אדם. זה מחייב. וודאי תהיי אסירת תודה לי שאני מקריב אותך, והורס אותי, בשם ה"אומנות"!"
ובקשר לילד - קראתי ספר שקוראים לו "הדרמה של הילד המחונן", שמדבר על הטרגדיה האישית של ילדים רגישים וחכמים שמפנימים מאוד את הציפיות מהם וממלאים אותם בדייקנות, ותוך כדי כל מאבדים את עצמם. ומשלמים את המחיר בהמשך החיים, בגדול...
[ליצירה]
שי, אני לא מסכימה איתך בקשר ל"לא הבין עברית". זה לא מיותר, לא מבינים את זה מ"עיניים מלוכסנות" (העובדים-זרים שאני פגשתי הבינו ברובם עברית בסיסית.)
2. אני מסכימה עם קודמי, הבית השני כ"כ יותר יפה ונוגע בלי הראשון! ( נו באמת - לא להגיע לעבודה זה לא אותו דבר כמו להיות ציפור עם כנף שבורה שלא יכולה להגיע לקן! ) בלי הבית הראשון, המשמעות של השני היתה הרבה יותר רחבה וכוללת, והרבה יותר נוגעת.
[ליצירה]
אהבתי את השורה "יצור מוזר - תמיד על סף שבירה", ואת הסיום שמאוד מתחבר לי עם השיר "הפסק טהרה" - ההתכנסות שאחרי המשבר, כדי לגלות בתוך עצמך עוצמות "ואלטג'" שלא חלמת עליהן...
תגובות