"הרוח סובב והולך ועל סביבותיו שב הרוח" - איזה יופי של משפט. והרוח שב גם בשורה האחרונה... אני לא יכולה להגיד בוודאות שהבנתי את השיר, אבל בפירוש נהניתי ממנו. פורים שמח!
[ליצירה]
"הרוח סובב והולך ועל סביבותיו שב הרוח" - איזה יופי של משפט. והרוח שב גם בשורה האחרונה... אני לא יכולה להגיד בוודאות שהבנתי את השיר, אבל בפירוש נהניתי ממנו. פורים שמח!
[ליצירה]
הלך רוח!
כל קטע-פסקה שכתבת כאן יכול היה לעמוד בפני עצמו בתוך קטעי פרוזה קונקרטיים יותר, כדי לתת את התחושה המהורהרת והתובנות שמעבר וכו'. כשלוקחים א5וסף של אמירות שמשתלבות עם עיניים מצועפות ודיבור מהורהר, התוצאה היא, אממ... קצת דיפוזית - לא ממוקדת. כל הקטע שכתבת מעורפל ולא כ"כ זורם. זאת בכל אופן התחושה שלי, וסליחה אם פגעתי.
[ליצירה]
מעניין. לא מובן עד הסוף (לפחות לא לי) - מי היא אותה "רחל" ומה המשמעות שלה עבור המספרת? אם לא מדובר במשפחה, ואין כאן כאב, מה קושר אותה אליה וגורם לה לבקר שם כל כך הרבה?
ואיך זה שעוף החול, שאמור לסמל תחיה ובריאה מחודשת, מצטייר(ת) כאן כמסמל את ההפך? כאילו מאסה במחזור המוות-חיים-מוות-חיים ובירה במוות-וזהו?
כנראה שהסיפור אמור להיות על התמודדות עם אובדן, אבל לא כל כך הצלחתי להבין מה הוא בעמם רוצה להגיד.
[ליצירה]
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה הרי כל כך קל. תנו לאדם מוכשר משימה: כתוב שיר-זעקה שמוחה על צביעות, ומיד תקבלו עשרה כאלה, וטובים. כי זה באמת לא כל כך קשה לזעוק. אבל לדעתי אפשר להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו כחברה. קצת צביעות זה לדעתי די הכרחי. אם לא היינו צבועים היינו פוגעים באנשים הרבה יותר. שהרי אי אפשר להכריח אנשים להיות שם *באמת*, במקומות הקשים האלה, לכאוב באמת את השכול הזה. זה נורא קשה ואנחנו רק אנשים! ואם לא יהיה כל השואו מסביב ליום הזה, אנשים שלא חוו את זה אישית פשוט יעדיפו לא לחשוב על מי שכן, אף פעם. - וזה לא היה יותר כואב מצביעות?
אבל זה נכון שהצביון שנותנים ליום הזה מוטעה. זה הופך להיות יום של "בואו נהיה עצובים" במקום יום של "בואו נחלוק כבוד לאנשים שמסרו את חייהם בשביל העם והארץ, ונלמד מהם". ועם יום של "הבה נבכאה הבה" באמת קשה ומכאן הצביעות.
[ליצירה]
what's this all about?
It doesn't sound as if English is your mother tongue... Why won't you write in a language you are more comfortable with and more fluent in?
תגובות