[ליצירה]
אני בדרך כלל לא שורדת שירים ארוכים כל כך, זה מטריח אותי. (רק באינטרנט!! המילה הכתובה באמת זה כבר משהו אחר!)
והנה, גם הגעתי וגם יש סיכוי שאני ארצה לקרוא עוד דברים שלך... הרי לך מחמאה!
ממש אהבתי את הרעיון, שלכל אחד החוויה אינדיוידואלית, אפילו אם השתמש בחומרים שכולם משתמשים.
חוצמזה, עברית יפה, תמיד מוסיפה!
רואים שהיית ביניש, לפי הביטויים...
[ליצירה]
בס"ד
ממש לא, הייתי רחוק כרחוק מזרח ממערב מהבנת השיר, עכשיו זה יעזור לי. אני לא חושב שזה הורס. אולי בשירים שבהם הפן האישי רב הסברים יכולים קצת לקלקל. נראה לי שפה לא.
[ליצירה]
"סילוק" נקרא כך לא בגלל שבו מסתיימת הקדושתא (כלומר לא בגלל שהקדושתא "מסתלקת" לה ) אלא בגלל המשמעות הנלוית למלה "סילוק" והיא: התעלות, התרוממות . כביכול הפייטן מעביר חוויה של המראה לעבר השחקים ע"י כך שהשורות נעשות יותר קצרות והחרוזים יותר צפופים
[ליצירה]
ב"סיומות לא מתחרזות" התכוונתי שהברות המשמשות סיומות סטנדרטיות (כגון "-ים" לציין רבים במין זכר או "-ות" לציין תכונה) לא יכולות להיחשב במנין ההברות הנחרזות.
לכן לא חורזים "חרות" "הזדמנות" אך אפשר לחרוז "חרות" עם "מרות" לדוגמה
[ליצירה]
אני בד"כ שונא להסביר ספרות - כי, לדעתי, בשונה מהגות , הספרות , והאמנות בכלל , תפקידה לעורר , בעזרת הכוח האסוציאטיבי מעין "צביטה בלב" וההסברים רק ירוקנו את היצירה מיכולתה לעשות זאת - משום שאדם לא מתרגש מדבר שהוא מבין .
אעפ"כ , מכיוון שכבר שאלת ובכדי שלא יחשדו בי שאני כותב דברים ריקים מתוכן ואז מערפל ע"מ להתהדר ב"עומק" לא לי הרי ביאור:
הנושא הוא דווקא אדם הראשון וחטאו
"בהר המור אור טרם גונז" - מתייחס, כמו כותרתו של השיר , ל"בין השמשות" הבראשיתי בתרם נגנז לצדיקים אור ששת ימי הבראשית . הר המור - כמובן לא ישיבת הקו וגם לא הר סיני (מ"יונה מצאה ") אלא המוריה ("למה למה מה נקרא וגו')
"ראו! לפנות ליל אייל בסבך נאחז" - מתייחס למשנה בפרקי אבות המזכירה , כ"יש אומרים" את הדעה שהאייל שעקד אברהם נברא בין השמשות
" בליל במחז" - ברית בין הבתרים (הנקרא "מחזה")
"שבעבור אדם דם תמימים כמים ניקז" - בגלל חטאו של אדם הראשון יש רצח בעולם שבגלל המצאו נצטווה אברהם לעקוד את יצחק לאחת הדעות
"ציווּי ותודה כאחד פעמים מים השליך כמים פחז" -
חז"ל אמרו: " האשה אשר נתת לי" - מכאן שכפר בתודה
מים - אין מים אלא תורה
"כמים פחז" - ע"פ - "פחז כמים על תותר"
"אוצרות אבותיו מנגד הגד השליך כמונבז"-
כיוון ש"אדם" פה הוא לא דווקא אדם ההסתורי אלא אדם בכלל אזי מותרת מעין פרואקציה הסתורית לימינו:
אוצרות- "יראת ה' היא אוצרו"
אבותיו- "שמע בני וגו' "
"הגד" - במובן של תורה
"מונבז" - הגמ' מספרת על מונבז המלך (מלך בארמניה של היום שהתגייר יחד אם אמו הלני)
שפיזר את אוצרות אבותיו לעניים
"ויאכל וישת ויקום וילך ויבז" - מקווה שקוראינו מכירים את הפס' הזה על עשיו ואת סופו ( "...את הבכורה")
כך אדם הראשון בעבור אכלו מעץ הדעת נושל מה"בכורה" - הייעוד האלוקי
לסיכום: השיר מתאר את חטא אדם הראשון
נכון שהרסתי ?
[ליצירה]
וורטים נחמדים בהחלט!
גם הרעיון יפה!
אשר לשאלה עצמה:
צריך להבין בימי מלכות בית חשמונאי שימש חג החנוכה מעין יום עצמאות חשמונאי.
הילכך, לא חיבבוהו חכמי הפרושים כשם שלא חיבבו את מלכות החשמונאים בכלל
( כמו שהיום החרדים לא מסמפטים במיוחד את יום העצמאות)
ולכן חנוכה היתה מעין חג צדוקי שהפרושים חגגוהו כמו שהיום מניפים דגל בפונביץ' ביום העצמאות.
(מענין אם ימשיכו להניפו גם אחרי שלא תיהיה מדינה. וא"כ - איזה טעמים איזוטריים יתנו לזה?)
לכן אין מסכת המוקדשת לחנוכה (בשונה מכל החגים האחרים כולם ) והחג מוזכר כבדרך אגב בכמה שורות בודדות שגם אז הסיבה הניתנת היא א'שטיקאלע נס ולא הסיבה שלכאורה היא העיקרית - הנצחון הגדול שהיה לנו והגבורה היהודית בעמידה מול עם זר.
(וראה רמב"ם על הנושא. בתור אדם שחי הרבה שנים אחרי קרוס ממלכת החשמונאים, הוא היה יותר מוכן לקבל פן זה של החג )
שים לב שנס פח השמן לא הוזכר לא בספרי המקבים ולא ביוספוס.
יוסיפוס מעיד שהחג נקרא "חג האורים" וכותב:"ואולי נקרא כך בגלל אור הנצחון הגדול שנתן לנו"
(ואגב , לא יוסיפוס ב"קדמוניות" ולא ה"מקבים" לא נעדרים תאורי ניסים מנסים שונים , אף כאלה שלא נשתמרו במסורתינו - לדוג'- המלאך היורד מן השמים להגן על לוחמינו וכד')
ה"משנת יעבץ" (הגרי"ב ז'ולטי) אומר בדעת הראב"ד שבימי בית שני לא הדליקו חנוכיות ( וכך משמע מיוסיפוס) והחלו להדליקם אחרי החורבן זכר למנורת המקדש.
[ליצירה]
מתנצל על אי דיוק בלשון.
"רבדים של המציאות שאיננו יודעים" הוא גם, כמובן , אבסטרקציה לתופעות טבע שאין אנו יכולים להסביר.
העולם שלפי הגדרתו הוא כל מה שמושג על ידינו, הוא לפי"ז גם פרי(!) השגתנו.
אלא שפה נכנסת הפילוסופיה הקיומית שלי:
כשאדם תופס דברים בחוש, זוהי, לדעתי, ידעה בלתי אמצעית ! ("ידיעת האדם את עצמו" בפאראפראזה מהרמב"ם - "ידיעת האל את עצמו")
וגם אפשר לקרוא לה ידיעה מהותית (ואני יודע שאני חולק על קאנט - אלא שההגדרה שלי למהות, שונה)
ואילו כשתופסם בשכל ( שרק מסביר את היחס הלוגי ביניהם - ואני רואה בסבה-תוצאה יחס לוגי
משום שהזמן הוא אמצעי אנושי להסדרת מאורעות - לפי שפינוזה)
השכל הוא "מסך" המפריד בינינו לבין עצמנו (לבין אלוקים) משום שכל מהותו יצירת מושגים שאינם קיימים בחוש .
וזהו שורש המרי והע"ז. (המרי בחוקי הטבע + ההלבשה של מושגים "נצחיים" על דברים חולפים)
אלא שאין אנו יכולים להפטר ממנו מתוקף היותנו אנשים (ולדעתי במובן הזה האדם הוא נזר הבריאה - שמייצג את הרוע בעולם - שהעולם בא לתקן) וכל מה שאנו יכולים לעשות הוא לזקק עד אינסוף את מושגינו (עד אינסוף משום שהזיקוק נעשה ע"י פירוק כל צמד של הנחה - מסקנה לאינספור צמדים כאלו : תיזה אנטיתיזה סיננתיזה) וע"י כך להתקרב לאידיאל הטיבעיות ההתנהגותית
(ולדעתי חוקי התורה הלא-פולחניים הם הם חוקי הטבע או לפחות נועדו למזער את הזקי הציביליזציה)
וראה שירי "הגירוש מגן העדן" והחלק השלישי במאמר שלפניך.
שלך,
רדף
[ליצירה]