מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
[ליצירה]
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
אם הבנתי נכון את היוצרת, אין כוונתה לומר ש "בגלל שאתה שומר נגיעה (במובן המילולי) , בגלל זה אין אני מסוגלת לגעת בליבך"
כוונתה, למיטב הבנתי, היא : "אתה "שומר נגיעה" (במובן המושאל) בכך שאינך מניח לי לגעת בליבך"
-
מטאפורות רבותי , מטאפורות....
[ליצירה]
קראתי את זה שוב כדי לומר משהו חכם על היצירה (כדי שהביקורת שלי תחרוג ממסגרת "שברי המילים" שהצבת) ולא מצאתי לנכון אלא להגיד שוב - יפה.
לדעתי המאד אישית והבלתי מחייבת, יצירה טובה אינה צריכה פרשנות או הסברים. ההתפעלות מיצירה נובעת, לדעתי הדומגאטית והדוקטרינרית, בדיוק מאותו השורש שממנו נובעת המלה "התפעלות" - דהיינו, מנפעלות - כלומר, מלהיות נפעל על ידי רגש, דחף, אובייקט כלשהו.
כשאדם עושה לעצמו אנאליזה, הוא הופך עצמו אובייקט להתבוננות וככזה, אין הוא יכול להיות נפעל (וגם לא לפעול וליצור, לדעתי, שהרי הינני דטרמיניסט) ואינו יכול להתפעל מחד , ומאידך להיות מונע על ידי המוזה.
לפיכך, יצירה טובה היא כזאת שאינה נובעת ממלאכת מחשבת מחד, ומאידך אינה מצריכה מלאכת מחשבת לצורך הפקת הנאה ממנה.
לכן אסכם ואומר - יפה!
נ.ב. ראו איך הצלחתי לומר דבר "חכם" כביקורת על היצירה בלי לחדש דבר על היצירה עצמה...
זה מה שנקרא באנגלית lit crit shit - אני, בין השאר, לומד את זה... :-)
[ליצירה]
אחי, הדיון הזה התנהל לפני 6 שנים וכל הדעות כבר נאמרו בו.
מי שלא השתכנע אז מטיעוניהם של שני הצדדים, כנראה גם לא ישתכנע עכשיו.
אבל אם אתה מתעקש....
תגובות