כשאלוקים שרוי בהוד היה
על ארץ, חיו נצח-לא כרסם עת
אך עתה, כשהכר הטוב אינו קיים-בדיה
עלה לו לפסגה כי חותמו אמת
השקט, ראש אותות אהבתי
בדומיה לעד על לב יהי מונח
סלף הדין אך גם הסכת שועתי
סופם. צפנת זה פענח!
[ליצירה]
נ.ב. הבעל חיים טופס את הכל בפרטים .
לפיכך, אין הריבוי כשלעצמו שורש הע"ז, אלא רק ריבויי המושגים .
הוא , במעשיו אמנם אינו בטל כלפי שום אידיאה אך , מכיוון שנשמע לאינסטינקטים - בטל למעשה לחוקי הטבע - לאלוקים - ומהווה אבר באורגניזם הקוסמי וידיעתו את העולם (- האינטואיציה הפראית=נבואה=תפילת ההוויה=מוזיקת היקום) היא ידיעת אלוקים את עצמו.
אמונת הייחוד (מונותאיזם ) באה ל"אפרושי מע"ז"
ז"א ליצור מושג אחד אלטרנטיבי לריבויי המושגים (האלים) אך זה רק בדיעבד וד"ל.
וזוהי משמעות דברי חז"ל : עשה רצונך רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך
שאם אדם נכנע לחוקי הטבע , האדם הרמוני והטבע הרמוני ואין לו רצון אחר מלבד רצונו ית' וזוהי "...הברכה אשר תשמעו...".
נקודת המפגש בין השכל והחוש היא תודעת ה"אני" -
שאינו אידיאה (משום שטבע האידיאות לאגד כמה דברים תחת שם אחד ואילו "אני" יש רק אחד)
התורה מדריכתנו בדרך הטוב ובטוב אי אפשר לתת גדרים - כל מעשינו הם טוב ורע בערבוביה-
הגדרים (=ההלכה) הם רק "סייג לתורה"
והתבוננו באגדתא על משה שביקר בבימ"ד של ר"ע וד"ל.
אשמח לקבל תגובות\שאלות עד איסרו-חג (אני מתגייס)
לילה טוב ושבוע טוב!
שלכם,
רדף.
[ליצירה]
מה גם שהמחברת כלל לא הזכירה את "אלוהימה" אלא את ה"אלה"
אגב, "אלוהימה" לא נכון אפילו מבחינה דקדוקית ( "ים" סיומת רבים "ה" סיומת נקבה ביחיד)
אני אוהב את ה"אלה" הרבה יותר.... ( לא את היצירה)