[ליצירה]
ואולי בעצם זהו העניין, האינסוף. השאיפה הלאה היא כל עניין השגת האלוקות, ותמיד חייבת להיות זו השאיפה. מהו יהודי העוצר במקום?
כן, ייתכן וגם אם נגיע לאותו עולם הבא יבוא זה שלאחריו ואליו נשאף. אז מה?
נהניתי והשכלתי.
ברוך שובך, בחורי!
-ישי-
[ליצירה]
מדהים.
ראיתי הרבה מהמשמעויות הסמויות שהכנסת בתיאורים הנפלאים שלך.
"בקרוע ים" - ים סוף אולי, ואולי ים החיים, קריעת הצלע?
אהבתי את "ריחות גן עד מהלכים עלי שלכת". מקסים. גם שתי האפשרויות לקריאה.
נהניתי, ושמחתי גם בשבילך.
בהצלחה בכל אשר תלך,
ותודה!
[ליצירה]
סליחה על זה שאני הורסת את הקונצנזוס, אבל היצירה לא מצאה חן בעיני.
המילים אמנם "גבוהות" אבל מתארות דבירם טריוויאלים - ללא מטרה אמיתית.
פספוס של יצירה בעיני.
[ליצירה]
את משפט הכותר וכן השיר שבא אחריו כתבתי בדרך לפגישה, המשפט אמנם נשמע נעים, נשמע מנחם, אך, יש בו גם מן המרירות, פגישות הן אמנם מתוקות, אך, הן דינים מתוקים. דין הוא דבר קשה, דין הוא בירור, בפגישות, אני מרגיש שהאישיות שלי מתבררת, אני מגלה מי אני ומה מתאים לי והתהליך הזה של הברור- של הדין מכאיב, הלב נפער, הדם נוזל והתחושה משכרת, האהבה משחקת בנו (דו משמעות!), היא מריחה דם טרי, היא יודעת איפה חם, איפה יש מה ללקק, מה ללהק, אנחנו מובלים בתווך, בסוף כל הברור הזה עוד נמצא מנוחה בנפש אוהבת ותומכת. בינתיים זה קשה, זה כואב, אך, אני בוחר בזה, כי סוף סוף, האהבה מתוקה למרות הכאב.
[ליצירה]
זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים.
עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים?
הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי).
חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם.
בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן.