<align=center>יש תאוריה הגורסת כי אם אי פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר.
יש תאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה.
(דאגלס אדאמס)</align>
[ליצירה]
אוי,
רן, הגם אתה בלא מובנים?
נשמע שיר על חוסר חרטה ועמידה נגד א-לוקים..? אבל לא ברור. (מדפיסה, נראה, אולי ייצא להסתכל בחג.)
(אני מניחה ש"כירסם" ו"פיסגת" זה תקין בכתיב מלא, אבל מוזר. לי. לא יודעת.)
[ליצירה]
...
כתוב טוב.
אבל, לפי דעתי, יש עוד מקום לרומנטיקה ה'ישנה'...
אבל היא ישנה. למה? ההרגל שמתאים עצמו למציאות, חוסר ברירה? המצב הנפשי בתקופתנו הפוסט-מודרניסטית?
הכל זה פשוט מבחירה מודעת. ואם היה רוצה, היה יכול לאהוב אותה עוד לפני הסוף הנחוץ כל-כך, המזוייף כל-כך, של האהבה המלאכותית כל-כך, שלא הייתה בעצם.
[ליצירה]
אהבתי..
אני לא היחידה שיש לה את הקטעים האלה? ש- מתארת לעצמך סיטואציה, שתקרה, בבקשה שתקרה!! והוא יגיד ככה, ואז אני אגיד ככה, וכו'. מבלה שעות על גבי שעות בלדמיין את זה,
ומשום מה, הסיטואציות האלה אף פעם לא מתגשמות. למה? עד שסוף סוף אני מוכנה כל כך, עם התשובה שלופה בכיס, לכל שאלה..
[ליצירה]
מצמרר....
תיאור כל כך דומה, נסיבות כל כך שונות....
הצבע הלבן, שמסמל את שיא האושר- את כל הצבעים גם יחד שנהיים לבן,
וגם את הריקנות, של החוסר....
[ליצירה]
מה הקשר?
בורה. באמת, מה הקשר.
להוציא. להשאיר משהו בעולם. השירותים הינם מקום בו אתה נמצא לבדך, הבדידות הינה המוות. האתר שבבית האחרון הוא מטאפורה לגוף האדם, היצירות הן הדברים אותם הוא רוצה להשאיר לעולם. להדפיס, שישאר בטוח, שלא יהיה תלוי בנציגות הגשמית שלך בעולם. כשאדם נמצא בשירותים, הוא מרגיש לעיתים קרובות שהוא הולך למות. זה המקום בו אתה יכול לחשוב הכי הרבה. בשקט. לחשוב - ואז עולות בך כל המחשבות הרעות, ומשתלטות עליך, גם הבדידות.
להנציח את הבדידות, להנציח את הרגשות. כשאתה לבד ויכול למות ואף אחד לא ישים לב, אף אחד לא יהיה איתך ברגעיך האחרונים ולא יוכל לשמוע את מה שיש לך להגיד, כך גם ב'צורה', אתה לא יכול לבטוח בשרת הזה. אולי לפתע כל היצירות יאבדו. כך גם אי אפשר לבטוח בחיים, בכל רגע אתה עלול למות. הדפס, כתוב את עצמך, את מי שהיית, את מה שהיית.
אפשר לקשר את זה גם לשואה, מכיוון שאנחנו ביום השואה. האני השר יושב בשירותים במחנה השמדה, במסגרת מסע לפולין. הוא יושב בשירותים ונותן לרגשות להציף אותו, הוא לבד, מותר לו. הוא חושב על איש שאומנם לא ישב בשירותים סביר להניח, אך נתן לעצמו מעט פרטיות לרגע קט, לפני שישים שנה, על מה שהוא חשב, בידיעה שאלו הדקות האחרונות שלו. הוא לוקח את מחשבותיו של אותו איש דמיוני, או אולי איש כללי שהמדריך סיפר עליו, אולי איש ספציפי, ושם אותן מולו כצוואה לחיים. להדפיס. מסופר על אנשים שרצו שמשהו מהם ישאר בעולם הזה, זרקו מכתבים, יומנים, שירים, מתוך רכבות, שילמו לסוהר בשביל שישמור מכתבים ויביא אותם ליעדם, הבריחו אותם, מה לא עשו על מנת להשאיר גל עד לעצמם. כך גם אנחנו שכמותם לא יודעים מה ילד יום, עלינו להדפיס, ובזמן הישיבה בשירותים, בשעת ההזדהות הזאת, האני השר מבין את הכל יותר טוב וכמו מבטיח לעצמו להפיץ את הצוואה,
תדפיסו.
[ליצירה]
ובינתיים,
ובינתיים הזמן עובר, ויש עוד כמה דברים להוסיף לחשבון. ועכשיו גם שילמנו בגוש ק-טיפ (חה-חה). סך הכל, השירות היה אדיב, נחוש ורגיש. הלא כן?
--
וגם התגובות, כמו הוגבו היום. מה לנו ולחשבונותיו, ההליכה לאיבוד בקונספציות האלוהיות שרבנים ממציאים ולא נותנים לנו לצאת מהן, המציאות שלנו, בעצם, לא משתנה כל כך.
רק שתהיה שנה טובה יותר, ושנהיה שמחים, ושנקבל גם קפה ועוגה, אמן.