ודיברנו על תנועות.
וניתחנו שפת-גוף.
וסיפרו על רגליים שאומרות אומץ,
ולימדו על ידיים מקרבות,
ואני יושבת פה, לבד, אחרי הכל,
מנתחת כל מילה.
כל תנועה, כל הברה,
את שפת הגוף שלך,
ומי ילמד אותי
את שפת-הגוף של
האהבה?
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ==> אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר. ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר. רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם. נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון. בקיצור-- אופטימיזם. [ליצירה]
- [ליצירה] אריאל, אולי תגיד את זה לאח שלך? שיער אסוף (לבנים!) זה לא יפה! עדי (שאין לה כמעט שיער כי ילדות חמודות מהמרכז קליטה בלוד חשבו משום מה שהוא יפה והן רוצות גם והתעללו בי עד שחציו [לפחות!] נתלש, אז היא בכלל לא יכולה לאסוף את השיער. טוב, כמעט. ) [ליצירה]
- [ליצירה] -- איזה מזל שהזדמן לי להגיע לפה, עושה טוב לקרוא אותך, ממש. מרגישים את הסיפור. עדי [ליצירה]
- [ליצירה] באמת, באמת שאף פעם לא הבנתי את יכולתו של הגבר להיות עם מישהי ולחשוב שהיא אחרת. זה מופיע בהמון סיפורים, מדרשים, וזה כל כך לא ברור. רואים כאן את הבלבול, גם בושה, צער, ועוד מלא דברים, ובקיצור, שיר ממש נחמד, וכתוב טוב, וכו'. [ליצירה]
- [ליצירה] זה ממש דון ז'ואן כזה. מרושע. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה כיף, עוד שיר שלך. צריך שיהיה משהו שיגן על המילים, מישהו שיחזק אותה, בלי אגו, שלא ירצה ממנה כלום. [ליצירה]
- [ליצירה] *. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. רן, אתה פשוט כישרונאי. (עכשיו כל שנותר הוא למצוא שחקנים, צלם, ומימון) הטלנובלה הישראלית הראשונה שכתובה בספרדית...? צ'מע, היה מוזר הקטע בו ערן דיבר עם בוני בבית החולים ו- "ילדה בת 15, מן הסתם מעריצה שרופה של "המורדים" עם פוסטר של בנחמין בחדר, פנתה אלינו בהתלהבות. "אתם מדברים ספרדית?" שאלה בספרדית, מקווה לתרגל את הספרדית שלה. ממש לא התחשק לנו לענות לה." כאילו- ומה היה ערן? בכל פעם שהייתה לו הזדמנות- וקיוויתי שכך עם השיחות שלי עם רבקה אוכל לתרגל מעט את הספרדית שלי. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא זוכרת שקראתי את זה בכלל והסיפור יפה ומרגש ובכיתי בסוף, התאמצתי שלא לייבב כמו ילדה קטנה, אבל זה עדיין עומד בעיניים. המתח בין הידיעה וחוסר הידיעה השזור לאורך כל הסיפור, הגילוי בכל פעם, הפרטים הקטנים לעומת הכלל שמתבטא בתור חיילים כקבוצה, ועם זאת כל אחד בקבוצה הוא עולם שלם, בכי של אחת שהוא בכי של עם על אחד שהוא סתם אחד מתוך הקבוצה הזאת, הציניות שלא ניתן להתנתק ממנה לעיתים וגורמת לסוודר ולריחות להיות איומים ונוראים, החיוך כדבר אסור בתקופתנו הקרה, שגם משתקפת בגשם שבחוץ, שוב, גשם כללי לעומת הגשם הפרטי שבעיניה, במבחן - בפנים סוודר מחמם ותה מהביל, בחוץ יונים, שהן סמל השלום, ועומדות להן בקור, החום שקיבלה לכאורה מהחוג שנתפס כרע, אך במציאות התוצאה טובה בעיני המתבונן מהצד, שוב, האמבטיה החמה בה תטבול עצמה בשביל להירגע, שזה אולי צורך בסיסי של כל אחד, אפילו הקר ביותר, הקביעות של חוג הג'אז לעומת המקרים השונים, המגוונים, שמתרחשים בכל פעם, מה עוד? איזו הודעה מבולגנת. [ליצירה]
- [ליצירה] (רוצה ניקוד!) בבקשה...? [ליצירה]
תגובות