ודיברנו על תנועות.
וניתחנו שפת-גוף.
וסיפרו על רגליים שאומרות אומץ,
ולימדו על ידיים מקרבות,
ואני יושבת פה, לבד, אחרי הכל,
מנתחת כל מילה.
כל תנועה, כל הברה,
את שפת הגוף שלך,
ומי ילמד אותי
את שפת-הגוף של
האהבה?
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אוי פיצקית, את גדולה!! :) [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. מעביר טוב את הרעיון של השיר, מביא לנקודת-הזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] אפשר לחייך? אור וטוב, מתגעגעים אלייך. [ליצירה]
- [ליצירה] . תחושת פספוס, מה? מתקרב - . [ליצירה]
- [ליצירה] הה, סוף סוף אתה מדבר לעניין. תנו לצה"ל לנצח! [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, זה כל כך עצוב... (מקווה שמשום מה מנותק ממציאות כלשהי?) "חתמנו את היותנו", זה משפט יפה. והדיוק והסדר שבכל פועל ופועל בשיר, שקדנות, נו, על פרטים קטנים והכל - חתימה, מדידה, למידה, שברירי, תקנה, הדרכה, כל כך מדוייק - שזירה. ולעומת זאת, ההרס. זה, זה, זה אדום ושורף בעיניים. (והזכיר קצת זך - הבית השני של גדול הוא האומץ לחכות. סתם, הזכיר.) (ואתה, נושא אלומותיו, ברוך שובך!) [ליצירה]
- [ליצירה] אנא מכם, אנא מכם, זאת לא הבמה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא זוכרת שקראתי את זה בכלל והסיפור יפה ומרגש ובכיתי בסוף, התאמצתי שלא לייבב כמו ילדה קטנה, אבל זה עדיין עומד בעיניים. המתח בין הידיעה וחוסר הידיעה השזור לאורך כל הסיפור, הגילוי בכל פעם, הפרטים הקטנים לעומת הכלל שמתבטא בתור חיילים כקבוצה, ועם זאת כל אחד בקבוצה הוא עולם שלם, בכי של אחת שהוא בכי של עם על אחד שהוא סתם אחד מתוך הקבוצה הזאת, הציניות שלא ניתן להתנתק ממנה לעיתים וגורמת לסוודר ולריחות להיות איומים ונוראים, החיוך כדבר אסור בתקופתנו הקרה, שגם משתקפת בגשם שבחוץ, שוב, גשם כללי לעומת הגשם הפרטי שבעיניה, במבחן - בפנים סוודר מחמם ותה מהביל, בחוץ יונים, שהן סמל השלום, ועומדות להן בקור, החום שקיבלה לכאורה מהחוג שנתפס כרע, אך במציאות התוצאה טובה בעיני המתבונן מהצד, שוב, האמבטיה החמה בה תטבול עצמה בשביל להירגע, שזה אולי צורך בסיסי של כל אחד, אפילו הקר ביותר, הקביעות של חוג הג'אז לעומת המקרים השונים, המגוונים, שמתרחשים בכל פעם, מה עוד? איזו הודעה מבולגנת. [ליצירה]
- [ליצירה] *. [ליצירה]
- [ליצירה] שיואו, זה ממש ממש חמוד! מאוד. ועם לקח לחיים, תוך נגיעה למציאות האקטואלית שלנו כיום. [ליצירה]
תגובות