המשך לתגובה הקודמת:.......שהמציאות הועידה אותם לחיות על אותה פיסת ארץ תוך כיבוד הדדי. זה אפשרי, זה בלתי נמנע, זה עדיף על שפיכות דמים אין סופית שתכחיד את שני העולמות ותשאיר ארץ חרבה.
הקומפוזיציה ג-א-ו-נ-י-ת. בדיוק מה שאני אוהבת.
אחלה קוויות.
יש פה גם אור מעניין, נדמה שהאור על הכביש והבניין הוא אחר לעומת האור שנופל על הדמויות.
אם לא הטשטוש של האדם החרדי הייתי חושדת בך בביום. (וזה לא נאמר לרעה, ממש לא.)
ההערה היחידה היא כמו שחף- חבל על המשהו העגול הבהיר למטה שטיפטיפה מסתיר את הגלגל.
מעניין אותי לראות עבודות צבעוניות שלך פעם.
אוה, מקסים. הערצתי נתונה לך. (שאיפת חיי היא לצלם תמונה אמיתית של "תפיסת רגע", ושהיא תהיה כל כך טובה מבחינת קומפוזיציה וזווית שיחשבו שהיא מבוימת)
נדמה לי שאם היית מצלמת מהצד השני היתה נוצרת יותר אשליה של תקשורת ביניהם, אבל זה הניצול המקסימלי של התנאים שהיו לך.
צילמת בפילם חום-לבן?
האמנם שני עולמות קטביים?
או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה...
שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני,
אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון...
או שלא...
איזה יוֹוּפי!
ערוגה, את חושבת שיזהו שהייתי שם כשאת מצלמת אותי ככה מטושטש?
אני לא רוצה לקרוא תיגר על משרד הפרסום שלך, אבל אני הייתי קורא לתמונה "בעגלא ובזמן קריב".
ולנביאשקר:
"שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני"
א.שתי.
ב. הקיום של אחד לא מאיים על השני?! התמונה הזאת צולמה בשער יפו בעיר העתיקה. בדיוק המקום שהוא שורש המאבק בין הדמויות וכמה דם נשפך במקום הזה ועליו.
[ליצירה]
המשך לתגובה הקודמת:.......שהמציאות הועידה אותם לחיות על אותה פיסת ארץ תוך כיבוד הדדי. זה אפשרי, זה בלתי נמנע, זה עדיף על שפיכות דמים אין סופית שתכחיד את שני העולמות ותשאיר ארץ חרבה.
[ליצירה]
נהדר!
טוב מאוד שהשארת הרבה מהבניין למעלה. זה מכניס לאוירה, לפני שהעין מגיעה אל האנשים.
קצת הפריע לי הדבר הלבן בתחתית התמונה, שקוטע את גלגל העגלה.
[ליצירה]
הקומפוזיציה ג-א-ו-נ-י-ת. בדיוק מה שאני אוהבת.
אחלה קוויות.
יש פה גם אור מעניין, נדמה שהאור על הכביש והבניין הוא אחר לעומת האור שנופל על הדמויות.
אם לא הטשטוש של האדם החרדי הייתי חושדת בך בביום. (וזה לא נאמר לרעה, ממש לא.)
ההערה היחידה היא כמו שחף- חבל על המשהו העגול הבהיר למטה שטיפטיפה מסתיר את הגלגל.
מעניין אותי לראות עבודות צבעוניות שלך פעם.
[ליצירה]
אענה לחלק מהתגובות:
איכות היא לא מילה גסה. בטח שלא רעה.
לשמחתי לא ילד ולא ממזר או אלדר (מצטערת הדס, אותך אני לא מכירה...) יכולים להיות מואשמים בביקורתיות קרה ובחוסר אנושיות. להעביר ביקורת לא חייב להיות מרוע, ואין פרושה חוסר הערכה, אלא מתוך רצון כנה ואמיתי לשפר ולהיטיב את היצירה והיוצר. וכן אלדר, אפשר גם לבקר חברים, זה לא סותר פרגון.
צר לי שבחרתם לקחת את הדברים לדמגוגיה וקיצוניות.
[ליצירה]
שיח צריך להתנהל באותו מדיום.כתגובה מנותקת מהקונטקסט, היצירה הזאת חסרת כל ערך.
פרוטי, אם את רוצה להביע מחאה, תטרחי להציג על מה ואל מה את מתכוונת. למרות שיאיר היה כאן לעזרתך להביא את הקישור, אני חושבת שזה אמור להיות תפקיד שלך. ואם לא העיקר הייתי האומנות ולא המחאה, אני מצטרפת לנשמת.
[ליצירה]
יפית,
אולי כדאי לוותר על המצבורים, ולחזור לעיתים יותר קרובות? כי יש כאן דברים טובים, ויש כאן דברים טובים מאוד, (את בטח יודעת שכשצובעים צריך חומרים טובים), אבל הקצב, והעומס, והצפיפות,
וחבל.
[ליצירה]
צר לי, אני גם לא מסכימה. אם צורה הייתה בלוג אישי אולי היה מקום להודות למי שמשתף ונחשף.
צורה היא לא היומן הפומבי של אנשים, למרות שלפי הרבה יצירות לאחרונה נראה שאנשים חושבים שכן, זה אתר יצירה שהוקם מתוך הנחה שאליטזם אינו מקדם ובטח לא יוצר איכות, אבל בנתיים נשארנו קרחים מכאן ומכאן. הנחת הבסיס בחוסר סינון היא שהציבור יוצר מנגנון סינון משל עצמו והמדד אליו הוא בתגובות. אבל התגובות הפכו לשרושר יום הולדת, מדור הד"ש היומי או פרגון הדדי לחברה מהכיתה. וזה עצוב בעיני.
צורה היא אתר דמוקרטי, אבל הדמוקרטיה חיבת להגן על עצמה מפני דרדור האתר לרמה של עיתון סניפי, והתגובות הוא מנגנון ההגנה הזה, השתמשו בו בתבונה.
[ליצירה]
חובב,
ד' תשרי התשס"ה
.
מסופר על רבי שבא אליו אדם וביקש ממנו שיעזור לו לחזור בתשובה. "למד אותי לבכות", ביקש אותו אדם.
ענה לו הרב "לבכות זה לא מספיק. אני אלמד אותך לשיר".
הרבה יותר קל לכתוב עצב. "נעים להיות עצוב" שר חמי רודנר, נעים וקל. הרבה יותר קל לברוח לחמימות המוכרת של כאב הפרידה, מחיר ההיכרות. כולנו היינו שם- כולנו התרסקנו בגלל אהבה, כולנו נכוונו בבדידות, וזה המכנה המשותף הכי פשוט. (שלא לומר נמוך)
אבל זה לא מספיק, הייתי רוצה ללמוד לכתוב שמחה. להיות מסוגלת להתמכר גם לה, להתיידד איתה, להתכרבל איתה כמו שכולנו יודעים לעשות עם העצב והכאב. (אולי אפילו להאמין בה. מהעצב אנחנו לא דורשים הוכחות. רק המשחה נדרשת להוכיח לנו שהיא אמיתית. שלא תפוגג לנו באמצע).
והנה, תראה איזה יופי אפשר לכתוב שמחה:
http://www.tzura.co.il/thesite/yezira.asp?codyezira=2217&code=390
תגובות