יצור חביב ובלתי מזיק. מרבה לישון, ומרגיש הכי טוב בסביבה חורפית. אוהב נורא חתולים, נגינת כינורות, מעשים טובים ואת הספר שלושה בסירה אחת.בפעם האחרונה שבדקתי גילי היה 21
[ליצירה]
את טובה, את יודעת?
:-)
נקודת מבט חדשנית ונועזת. במקום להלל על הקבוע, ולידום נוכח המשתנה, המפליא, הנורא, את מבקשת לידום על הקבוע, ולהזדעזע ממנו כמו מן המשתנה.
"ריצוד קווים מרוסקים של אור שחר על הקיר שלי ועל הרצפה", זאת שורה הרבה יותר מפנטסטית.
מקסים.
[ליצירה]
יפה!
אהבתי את השיר. שיר על התבגרות, שמציג את ה"התבגרות" בתחילה כמשהו רע, וחד צדדי (כפי שהדברים נראים באמצע ה"התבגרות") - ולאחר מכן גם רואה צדדים יפים וטובים - או במילים אחרות, מסתכל ב"בגרות" על כל העניין...
[ליצירה]
מגניב!
פתחנו דיון על הנושא ב"ביכורים" ושכחיפשתי בגוגל את שם הסופר שכתב את "פילים עגומים" הגעתי לקישור הזה, ולשיר הנהדר שלך. אהבתי מאוד את שני הפתרונות שאתה מציג בסוף, יותר את הראשון, אבל את שניהם ביחד.
אגב, כתבת שלאחר שקראת את הסיפור ראית שהתוכן של היצירה שלך מגלם את עצמו בכך שהוא חזרה על תוכן של יצירה אחרת (פילים עגומים), ואז כתבת דברי הרגעה על "מרחב האומנות האין סופי" אינני יודע אם שמת ליבך לכך, אבל עצם קיומה של יצירתך העוסקת בגבולות האומנות, הוא הוא המפריך אותה באופן קרטזייאני אלגנטי ושנון, ולא רק בגלל שורת החיתום עם הנקודות, אלא בגלל עצם העובדה שכתבת שיר על נושא שבדיוק כמותו כבר נכתב (ולא רק בפרוזה. יש גם שיר של ביאליק [עצה בתפילה] עם אותו הרעיון וגם השיר של מתי כספי שכתבו פה בתגובות) - והראית בכך שאפשר לחדש, ואפשר לעורר עניין מחודש, תמיד, כל עוד עושים זאת בחן ובכישרון.
[ליצירה]
אני לא ממש מבין למה,
אבל השורה האחרונה בשיר, היא כל כך כל כך אינטימית, כל כך נשית, כל כך נהדרת. שורה כזו שמפחיד לגעת בה בידיים לא נקיות.
שיר מקסים. אם כי אני חייב להגיד שאני לא כל כך אוהב את השימוש בדימוי הפירורים, הוא קצת שחוק. פירורים, שברים וכו'. את יודעת.
אבל זה שיר נפלא. את כל החלק הראשון שלו (עד הסוגריים) בכלל לא קראתי כשיר אהבה, אלא כמשהו יותר קוסמי, יותר בכיוון הארספואטי. רחמים שהם אדוות כאב. *זו* ארספואטיקה. נפלא, נפלא.
רחמים שהם אדוות כאב.
[ליצירה]
איזה יופי של תיאור!
למרות שהייתי צריך להשתמש באנציקלופדיה העברית כדי להבין...
איזה שילוב מחריד זה - יופי ואכזריות! כמו איזו נאצית אחת, שהיתה בטלוויזיה לפני כמה ימים, בתכנית על אוושוויץ...(ולמה כל התגובות שאני כותב לך הערב מתקשרות לנאצים?!)
שיר נפלא!
[ליצירה]
אהבתי במיוחד את
"ערים בצורות מסכנות" ואת "אל תכה בסלע/לא נותרו עוד דמעות".
אה, וגם "נשתוק את כל המילים/שנאמרו כהסוואה" זה משפט ממש מוצלח.
בסה"כ שיר יפה, אבל הוא לא הצליח לגעת בי עמוק מידי.
(ובבית השני, זה לא צריך להיות "שהמתינו לזמנן"?)