יצור חביב ובלתי מזיק. מרבה לישון, ומרגיש הכי טוב בסביבה חורפית. אוהב נורא חתולים, נגינת כינורות, מעשים טובים ואת הספר שלושה בסירה אחת.בפעם האחרונה שבדקתי גילי היה 21
[ליצירה]
מצטרף לקודמי...
אכן, מבט זדוני ביותר....אבל לא הייתי אומר בהכרח רשע!! גם זקן שובב מתאים לו...
הלובן מקדימה נהדר, נראה ממש כאילו שהוא מואר.
אבל יש לי קצת בעיה עם הזנב הדקיק. גם הצבעים הכהים מידי באמצע קצת לא במקום לדעתי...
אבל זה ציור מצויין, סה"כ!
[ליצירה]
מממ...
אני די מסכים עם אודיה, צר לי.
הרעיון טוב, אבל כיוון שהוא קצת בנאלי, היה צריך משהו יותר מסעיר מסתם חכה, ולא מצאתי את זה פה.
גם לא ראיתי ממש טעם בצללית של האופנוע והשרוול (?) השחור מימין.
בקיצור - יש פה רעין טוב, אבל הקומפוזיציה לא משרתת אותו מספיק טוב.
[ליצירה]
מגניב!
פתחנו דיון על הנושא ב"ביכורים" ושכחיפשתי בגוגל את שם הסופר שכתב את "פילים עגומים" הגעתי לקישור הזה, ולשיר הנהדר שלך. אהבתי מאוד את שני הפתרונות שאתה מציג בסוף, יותר את הראשון, אבל את שניהם ביחד.
אגב, כתבת שלאחר שקראת את הסיפור ראית שהתוכן של היצירה שלך מגלם את עצמו בכך שהוא חזרה על תוכן של יצירה אחרת (פילים עגומים), ואז כתבת דברי הרגעה על "מרחב האומנות האין סופי" אינני יודע אם שמת ליבך לכך, אבל עצם קיומה של יצירתך העוסקת בגבולות האומנות, הוא הוא המפריך אותה באופן קרטזייאני אלגנטי ושנון, ולא רק בגלל שורת החיתום עם הנקודות, אלא בגלל עצם העובדה שכתבת שיר על נושא שבדיוק כמותו כבר נכתב (ולא רק בפרוזה. יש גם שיר של ביאליק [עצה בתפילה] עם אותו הרעיון וגם השיר של מתי כספי שכתבו פה בתגובות) - והראית בכך שאפשר לחדש, ואפשר לעורר עניין מחודש, תמיד, כל עוד עושים זאת בחן ובכישרון.
[ליצירה]
גוד לורד!
מרגלית זו היתה בידך כל השנים הללו, ואני ידעתי ולא טרחתי לקראה!
יא, בא לי לדפוק את הראש בקיר.
אתה פשוט מלך!
ענק ענק ענק.
אמנם לא את כל הבעיות המתמטיות היכרתי (מיזה לבל, ומה הבעיה שלו עם לחתוך לרוחב??), אבל לא היה קשה להבחין שמדובר בבדיחות שנונות.
היו קטעים שממש נקרעתי מצחוק...נניח, הקטע שאוילר צועק "עשרים!"
זה פשוט קטע חובה לכל חובב מתמטיקה. כל כך הרבה בעיות מתמטיות, כל כך הרבה פרטים ביוגרפיים, והכל ארוז כל כך יפה ומצחיק.
ועוד לא אמרתי כלום על הסוף, שכל כך מתבקש אחרי הרמיזות המפוזרות לאליס לפני כן, ושהוא כל כך אתה, וכל כך מקסים, וכל כך הותיר אותי בלי מילים...
[ליצירה]
אני לא ממש מבין למה,
אבל השורה האחרונה בשיר, היא כל כך כל כך אינטימית, כל כך נשית, כל כך נהדרת. שורה כזו שמפחיד לגעת בה בידיים לא נקיות.
שיר מקסים. אם כי אני חייב להגיד שאני לא כל כך אוהב את השימוש בדימוי הפירורים, הוא קצת שחוק. פירורים, שברים וכו'. את יודעת.
אבל זה שיר נפלא. את כל החלק הראשון שלו (עד הסוגריים) בכלל לא קראתי כשיר אהבה, אלא כמשהו יותר קוסמי, יותר בכיוון הארספואטי. רחמים שהם אדוות כאב. *זו* ארספואטיקה. נפלא, נפלא.
רחמים שהם אדוות כאב.