[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
צודק הכותב "ירושלים כבר לא של זהב" בחוש המורגש, אבל ערכה העליון לא נפגם ולא נכתם.
נראה שהכותב מתרכז מאוד בנקודת העצמיות שלו, וזו גורמת לכך שלא-ישוב-אל-נקודת-המוצא-שלו-מן-העפר, אלא אל האפר מעשה ידי אדם, אשר גם הוא מחזיר את כל החומרים לנקודה הבסיסית שלהם.
מסכים שיש קושי בהרגשת החיים, והמוות מעצים אותם. אבל הולדה (למשל שיר) גם היא נוגעת בעוצמתם. יחס המשורר הוא ברמה של הרגשה ראשונית וילדותית משהו.
[ליצירה]
הדס, עכשיו?
סוף-סוף רק טעויות הקלדה... תקנתי. - איזו מן טענה זו? -במילים אחרות נתנו לך את כל האמצעים, ועתה מה אתה עושה איתם?
תנצל את זה! אל תבזבז! יש לו חיטה למה הוא לא עושה קמח? למה הוא לא אופה? שר לו שירים.. טיפש.
אומנם הוא מתרץ את זה בסוף - לטעמי תרוץ עלוב.
ובקשר לחזרה על עצמי: היא במקומות מדויקים מאוד ומכוונת. בלעדיה לא היה שיר.
[ליצירה]
השתגעת?
מצטער, זה פשוט מזעזע. לו לקחת את השואה לאישי ,בסדר.. אבל זה? לקחת את האישי לשואה?
כמו שמזעזעת ההשוואה של קטיף לשואה.
(יחסית לזה עוד מובנת)
הייתי אוהב לו הדימויים לא היו של השואה,
אבל אז זה לא היה זה...
במיוחד מהקרון ולסוף. תחשבי על זה.
ולא משנה כמה שזה כתוב מצויין.
[ליצירה]
אבל... לא זרם לי מספיק. הבתים אולי קצת מנותקים.
לפעמים אתה מתמקד בציור לשבריר עובר מהר לבא אחריו והקורא עלול להתקשות להפנים. אתה נותן רמז פה קמצוץ שם ורץ הלאה, מפזר פרורי זהב שאובדים בין השורות.
ועוד משהו קטן.
לטעמי, הבית הראשון יותר עשיר וזורם ככה:
"מאות קשתות מכל עבריי
ומראות לאין מספר."