גזע סמפוניה עקור משורש
תיו לתיו, קו לקו ועקום הוא הקו
וצורם הוא התיו, ומומת השיר
לא שומע לצו.
ומוטב -
ותדום הזמרה לנצח לנצח!
בעז דרומי
-
...סרפד ותה ורוח הקדים.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] משמעות! הזדהתי עד הסוף. אבל לבסוף מה לעשות יש לו משמעות אם למשל אני ועוד יוצרים נשתדל לכתוב עם משמעות או שנכתוב מהלב כשזה בא אז נתישב או שנשב ונחכה שתבא המוזה, הנה השפעת. ואני שואל האם מותר לנו לשבת עם אורך רוחנו ורוחבה ולחכות למוזה או שמא עלינו לפעול במעשים??? בכל אופן נגע בליבי, תודה. בעז. [ליצירה]
- [ליצירה] מנשקים רק מה שחי באמת. אבל באמת. היכולת להשיג את סוסי האש היא ביכולת לרתום אותם, לעלות על גבם ולהפוך אותם לסוסי בשר, עור ועצמות. ואתה חי כל כך וזועק עד העצם, ועל כן יום יבוא ותצליח את האבנים הדוממות שבכותל להחיות. [ליצירה]
- [ליצירה] [ליצירה]
- [ליצירה] חזק ואמיתי עד כאב. [ליצירה]
- [ליצירה] מה גורם לאדם לחבור אל המכונה החיבור שלה לזמן, לטבע, לנופים, לבסיס העולם, היות שגם בה יש קצת נפש היות שהאדם גם הוא יסודו בחומר עפר. איזה ברזל נושם וחם! [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף. שורות, מילים- גבולות, מימוש. הכותב נקרא בין 2 התחומים. בִּשְבִי לִי בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים אוֹתִי לְקוֹלָר הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר. קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר מוֹדֶרְנִי מִמַךְ מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה. בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם בִּשְבִי לוֹ, לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך בֵּין הַשִיטִין ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול. לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר. [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין קליל וחביב. מסביר איך הדתות התחילו ואת שיטת המחשבה הפילוסופית של זה. [ליצירה]
- [ליצירה] מבחינת סגנון פיוטי - זה לא משו, לדעתי. מבחינת מסר - זה בלי מסר. או שתסווג את זה בתור שיר בדיחה (ואז אגיב שלא צחקתי לרדידות) [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאוד מרוכז מאוד: הטבע והאדם מאוחדים במכסימום. זה למשל מדוייק מאוד ולא מרושל בכלל (כבר אמרתי- התרשלות זה לא-רע זה הופך לא-פעם לרע) מה הסיבה שכותבים מרושל? השלמה? יאוש? בגרות חדשה? הבית השני גרם לי לחוש במבטך מציץ מבין שיבולים בו. כשקראתי שוב הבנתי למה - שעורה, מגלה מעט, בין השבילים התאחדו אצלי לחוויה מוחשית אחרת. (סתם מעניין) [ליצירה]
- [ליצירה] אוי אתה מצחיק אותי. איפה אתה מוצא אותן? [ליצירה]
