זה זמן בו הגוויה נושלת
הדברים כמו פריכים יותר
הכל מתערטל, נעשה שקוף
אפילו אבנים שבצידי דרכים מתגלפות משתיקתן.
האבק מסיר שכבות של מחנק ודיכוי, של עינוי דין.
איזה זיק מרטט בעצים שצורתם מתעמעמת, שהווייתם נחשפת
כל הצורות הצבעים והקולות
חוזרים אל היסוד הערום
שבים אל השלם הפרום
אל הסוד...
נפשי החשופה רועדת משמחה.
בשעת רזים זו רוחשת לה נפשי החשאית
כי להבות של שבת ושל חול
בוקעות מתוכיותה.
שרות בחרות שכזו
שכל חייה כספה.
חייה שהגוף היה להם קן
מלא סחי
ציפורי אש קטנות
פורחות ממנו, מדובבות
זו לזו סודן המאיר
השלוח והחופשי.
