מקצה העולם עד קצהו
נמשך,
גם אם צפון היטב.
כמו יין עליו
חשמל נִסך
והוא שיכור
לא רואה דרכו.
רק היא רואה דרכו,
דרכה.
וכשנוצר המגע,
שום כח יותר לא יפריד.
כי בעצם
היתה זו תמיד
נשמה אחת שהושמה בשני גופים שונים.
[ליצירה]
המממ...
הייתי מרחיב את המשל מעולם הפיזיקה קצת יותר... אולי זה יראה קצת יותר חנווני...:))
נראה כמו פירוש של ר' נתן לפיזיקה מודרנית...
'אבן שואבת' בלעז...
[ליצירה]
וגם הזדהות אישית קטנה:
ב"ה
"ולו בשביל חורף אחד
גשום במיוחד
שבו אני עולה על גדותי.."
אמנם השיר הזה לא כפשוטו, אבל דווקא אצלי, משומה, אני באמת עולה על גדותיי בעיקר בחורפים...
[ליצירה]
יפה. אין ספק.
כמובן שומדבר בעולם לא יכול לעלות על תיקון הגשם (או שאולי תפתיעי אותנו?), אבל זה שיר יפה.
"המוצא הישר
אינו צריך להכריז:
הוא יכול לקחתי לעצמו"
צודקת במאה אחוז - מי שבאמת *ימצא* אותך - יקח אותך לעצמו לעולם. אבל בזה הוא גם ישיב לך את עצמך.
[ליצירה]
וואוו. כמה מהמם.
מהמם = גורם לאנשים להיות המומים. שלא תבינו לא נכון.
אבל זה גם נורא יפה כזה. מעבר לכל החושך שאתה מנסה להראות נרקם לו משהו מופלא:
תינוק מתבוסס בדמיו = מי שזה עתה נולד, וטרם נרחץ.
"מלאך המוות בראשו עם מטהו מכה" - המדרש אומר שכשנולד תינוק, איזה מלאך מכה אותו, כאפה בפה וכאפה ברגל, או בסנטר. בקיצור, מכה אותו.
ערפל כחומה סוכך על האור - כן, לאשה שיולדת קשה מאוד בזמן הלידה, אפילו אומרים שאשה יולדת מקריבה קרבן כי יתכן שהיא נשבעה איזה משו לא טוב כשהיא היתה באמצע הלידה. אבל הערפל סוכך על האור, ז"א שיש אור! זאת לידה של חיים חדשים!
אנשים במדים מנסים לעזור - אלה כמובן הרופאים והאחיות.
איש במדים לקח בבשורה את לבה - הרופא, הלבוש במדי לבן מלאכיים כאלה, מבשר לה את הבשורה: "זאת בת". ולבה קופץ לשמים מרוב אושר.
והמלה "אבא", שחוזרת על עצמה בסוף היצירה - היא כמובן המילה הראשונה שלומד התינוק הטרי להגות.
מתוארת פה, כמו שאתם רואים, סצינה של לידה ושל חיים. זה קשה, כמובן, אך בסופו של דבר זה טוב. כנראה שהעם שלנו נמצא במן תהליך שכזה. והבעיה היחידה היא:
"איש קטוע יד מנסה לזעוק לעזרה" - לפעמים אין לנו יד, אנחנו יותר מדי חושבים ופחות מדי עושים, ואז באמת קשה לצאת מתוך האפלה.
[ליצירה]
והרי דעת המישי:
אני מסכימה בהחלט שבכי משחרר ומביע רגשות בצורה אמיתית, אבל קשה להגיד ש*זה* מה שהופך אותנו לבני אדם: דווקא האדם מתאפיין בשליטה עצמית, בניגוד לחיה, ששופכת החוצה את רגשותיה ויצריה בלי מודעות ומחשבה.
גם אני מאוד לא מחבבת את השיר המצוטט בסוף, ונראה לי שזה "הו" ב-ה'. (מצטערת על הקטנוניות, כזאת אני).
[ליצירה]
וואוו.... ממש ממש.
ב"ה
עדי - אני חושבת שהכוונה לא כדומה או כשונה ביחס לדברים אחרים, אלא כשביל, כדרך מסודרת ומוגדרת. נראה לי שהכוונה היא שכשיש דרך מסודרת היא כמו כלי, ואפשר למלא אותה, ומתקרבת יכולה לעלותעל גדותיה, אבל כשהדרך לא מוגדרת, כשממילא מניחים למים לזרום לאן שבא להם, אז הם פשוט זורמים לאן שבא להם, ואין שום חידוש ואין פריצה ואין איזה משהו למלא, משהו שסוגר עליהם והם מצטברים בו.
ותקנו אותי אם אני טועה.
[ליצירה]
פונדל יקירי,
ראשית - קח לתשומת לבך את דבריה הנכוחים של שרה בערוגה, יען כי דברי טעם המה.
ניתן, ולו רק בשביל השלום והנעם, להוסיף לדברי הביקורת (המעודנים!) גם מעט דברי שבח. בכל דבר אפשר למצוא את הטוב.
ודבר שני, תגובתי רק באה להניח מול פניך מראה ולהראות לך שבכל תגובה שאתה כותב, אם לא שמת לב, אתה ממליץ ליוצר למחוק את השורות האחרונות בשיר. אז כדאי שתגוון בהמלצותיך :)
תגובות