מקצה העולם עד קצהו
נמשך,
גם אם צפון היטב.
כמו יין עליו
חשמל נִסך
והוא שיכור
לא רואה דרכו.
רק היא רואה דרכו,
דרכה.
וכשנוצר המגע,
שום כח יותר לא יפריד.
כי בעצם
היתה זו תמיד
נשמה אחת שהושמה בשני גופים שונים.
מישי אחרת
-
סתם אחת.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפה... נגעת בי... [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... הייתי מרחיב את המשל מעולם הפיזיקה קצת יותר... אולי זה יראה קצת יותר חנווני...:)) נראה כמו פירוש של ר' נתן לפיזיקה מודרנית... 'אבן שואבת' בלעז... [ליצירה]
- [ליצירה] . אהבתי את משחק המילים בשורה השלישית. וגם באופן כללי את השיר. [ליצירה]
- [ליצירה] פעם מישהי אמרה לי שהיא "שומרת על נגיעה" (ולא שומרת נגיעה) בלי קשר. [ליצירה]
- [ליצירה] וואי, עמוק! בתחילה הייתי בטוח שמדובר במגנט עצמו וביחס בינו לבין סיכת המגנט ובעצם, עד הסוף אני לא בטוח איפה נגמר המשל ומתחיל הנמשל. [ליצירה]
- [ליצירה] מטאפורה מעניינת [ליצירה]
- [ליצירה] ההתחלה מתחברת לסוף: מקצה העולם ועד קצהו- נשמה אחת שהושמה בשני גופים שונים [ליצירה]
- [ליצירה] , '? [ליצירה]
- [ליצירה] סליחה על הייבוש, ממז. הסיפור שלך דווקא לא רע. [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה מעצבנת מתמטית, א"א לטעון שדבר מסוים גדול מעצמו. מצד שני, אם מדברים על אינסוף, ניתן להגיד שאינסוף *מסוים* גדול מאינסוף מסוים אחר. היות והחיים אינסופיים, ניתן להגיד שחיים כלשהם אכן גדולים מהחיים (הכלשהמים האחרים). [ליצירה]
- [ליצירה] . ב"ה רק אדם עם דמיון כמו שתיארת כאן יכול לכתוב ככה, ברפרוף חלומי, זורם ומשכר חושים. מרגישים שהמילים קטופות ישר מהמחשבה הטהורה. [ליצירה]
- [ליצירה] ואולי ב"ה דווקא הזרימה תמיד זורמת למטה? אולי לא טוב להגרר אחרי כח המשיכה? דווקא הפריצ גבולות שיש בך היא סוג של שליטה עצמית, של יכולת להתרומם מעל המשיכה כלפי מטה, להמריא מדי פעם. [ליצירה]
- [ליצירה] ובכן, המסקנה המתבקשת: האשה היא קטנה ואיטית, הגבר הוא גדול ומהיר. ושניהם מסתובבים סביב עצמם ולא מגיעים רחוק. חוזרים לאותו מקום. מדי פעם הם נפגשים בסיבוב. למשל, בשעה שש שלושים ושלוש בערך. ואם הגבר לא ימהר בעבודתו, לאשה במטבח לא יהיה כסף להכין מטעמים ולצאת לסיבוב חנויות בגדים. כלומר, לא יהיה לה כסף לבגד לאכול ולחם ללבוש. יאי, יחי השוביניזם! ומיהו המחוג של השניות? הילד התזזיתי? P-: (סמיילי זה התווסף למען הסר ספק בנוגע לרצינות ההודעה) [ליצירה]
- [ליצירה] פונדלה מורטה... פונדל, הייתי מציעה שתמחק את היצירות שלך, אתה קולח גם בלעדיהן וכל המוסיף גורע. ולך להתקלח, זה יעזור לך להיות יותר קולח, ותשטוף טוב את הפה. הקורא, כידוע, אינטליגנט, אז תפסיק לחזור על הטיעון הזה בכל תגובה ותשאיר לו קצת מקום למחשבה. (ואל תכנס לו לפה, מסריח שם). אגב, פונדל, האם פיצול האישיות שלך הוא כרוני או שאתה סתם נהנה לדבר על עצמך בגוף שלישי? ועוד משהו קטן לסיום: האגודה להגנה על שמואלים ירושלמים שוקלת לצרף אותך כמותג בכיר באגודה. קבל זאת כמחמאה. -- אנוכך - את משהו משהו, כהרגלך. [ליצירה]
- [ליצירה] גדול! ב"ה חייבת לתקן: לא 10 מטר לשניה, אלא 9.8. וזה גם תלוי במיקום על פני הגלובוס. וזה בכלל לא מטר לשניה, זה מטר לשניה בריבוע. זה גם לא מהירות, אלא תאוצה. כלומר, כל רגע מהירות הנפילה שלך גדלה ב-9.8 מ\ש. ואם כבר שאלת, בהנחה שבכל קומה יש כ-3 מטרים, תגיע תוך בערך שמונה שניות וחצי. <<מעבר נושא>> ממש אהבתי את היצירה. לא יודעת למה. פשוט אהבתי. בעיקר את המשפט האחרון. וגם את כל האווירה הרגועה הזאת ביצירה, במצב שבדר"כ גורם להיסטריה. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה למויש: ב"ה מויש יקר, כמעט כל משפט שלך מסתיים בנקודָתיים-שלוש, מכיוון שאתה נוטה להסתרה מסויימת, ובסגנון הדיבור שלך אתה משתמש במשפטים בצורה שבה אתה לא מגלה את כל מה שרצית לאמור, אך גורם לקורא להבין את זה כדבר מובן מאליו (ובכ"ז יש כאן משו מן ההסתרה). כמו"כ, אתה מאוד מהוסס, לפחות כך הייתבזמן כתיבת ההודעה, וכמובן הנקודות הן גם תוצאה של המשקעים שעליהם רמז האדון לומש, ואכמ"ל. עד כאן קשקושי שכל. --- כאחת שגאה לאמור שראתה כבר יותר ממה שכתוב בחלק זה של הסיפור, אני מחכה בקוצר סבלנות לראות איך יגיבו על חלקים אחרים, וגם מצפה לראות את הסוף הסופי, שנגרר זמן רב מדי, יש לציין. אי לכך ובהתאם לזאת, מצאתי לנכון לתמוה ולרגוז על המשפט הבא, או יותר נכון על הסוגריים שבתוכו: "אבל אני אחכה עוד קצת (או הרבה - לא יודע) לפני שאני אכניס אותו". על ילד, למשל, כעסתי כשהוא האט במיוחד בפרסום החלקים של גשרים, אבל ניחא - עוד אפשר ללמד עליו זכות ולאמור שאין לו זמן והוא צריך זמן ע"מ לכתוב אותם. אבל עליך אין שום נקודה של רחמים: הכתוב כבר בידיך ואתה, מתוך רשעות והתאכזרות בלבד, לא חושף אותו לעולם הרחב. הא לך! (ולא לזלזל במשפט האחרון שנשמע ממקלדתי, הוא ציטוט מתוך אלתרמן! "תפילתי אחת, והיא אומרת: הא לך!" מתוך השיר פגישה לאין קץ! עמ 8, "שירים שמכבר", הוצאה כלשהי). [ליצירה]
- [ליצירה] שתי אזנייך השעירות תמונת שעווה האוטמת את מוחך בלונה פארק של עור ותוף וחושך מחליקים אל תוך ראשך המתפוצץ הנקרע משירך. (שיר מקסים כתבתי, הא?) ועכשיו תגובה: השיר שלך די נחמד (אם כי לא כמו שלי), אבל למה נחיריים? :) [ליצירה]
- [ליצירה] איזה מתוקון חמודי! :)) תמשיכי לצלם חתולים, ישר כוחך. [ליצירה]
תגובות