אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
שוב "נניפה"
שוב "עתיד"
שוב "אופק"
ושוב "קרב".
אבל ה"טוריה" זה באמת חידוש מרענן! (או שמא פספסתי שיר אחד?)
דרך אגב, אם כבר יוצאים לקרב, למה לא לקחת כלי נשק נורמלים?
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
ידע שלי בהיסטוריה
אכן חופף את יומרתי, וכל מה שאתה כותב ידוע לי ודרך אגב, הנו נכון ביותר. עם זאת, יש להביא בחשבון, כי בשטחה של רצועת עזה יושבת אוכלסיבה, אשר מגדירה את עצמה פלסטינית, ואשר דורשת עצמאות לאומית, בדיוק, כמו ערביי הגדה המערבית. עכשיו, אני בתור מהפכן תומך בהגדרה עצמית של הפלסטינים, קודם כל, מכיוון שלדעתי הדבר יכול לתרום למהפכה עתידית באיזור, שבינתיים, אחד הדברים שמונעים אותה, זה הסיכסוך הלאומי בין ישראלים לפלסטינים.
[ליצירה]
אני לא אנטישמי
היכן אתם רואים אמירות אנטי-שמיות? באמירה: עם ישרל פסיכוטי? אז יש הבדל בין עם-ישראל לבין יהודים. יהודים - זה כל בני הדת היהודית החיים בעולםף ואילו עם ישראל, לפחות, במובן העכשווי של המילה - זה רק מי שגרים במדינה ששמה ישראל. והעם היושב היום בציון - הוא באמת צבוע, ובאמת פסיכוטי. אני ממליץ לכם בחום, את ספרו של עקיבא אור: ממדינה פסיכוטית למהפכה. הספר הזה יגיד לכם את הכל, על אופיה של מדינת ישראל.
[ליצירה]
לגבי שירה אישית
למילון החדש. לדעתי, המשורר לא צריך להתמקד יותר מדי בכתיבת שירים בנושאים אישיים. מתפקידיו הראשוניים ביותר, של כל משורר המכבד את עצמו, זה להעביר מסרים בעלי משמעות ציבורית ולהגיב במילות שיר, על כל מאורע היסטורי או התפתחות פוליטית וחברתית.
בברכה!
[ליצירה]
לא ברגשותיי עסקינן
אלא, בכך שלכל משורר, כולל לי ישנה זכות להביע את דעותיו. ולגבי, הטענות שכאילו אני קיצוני לשם קיצוניות, שהועלו בתגובות לאחד משיריי הקודמים, אז אינני קיצוני כלל וכלל! פשוט, יש לי אמונה שלמה באפשרות לעשות שלום בין עמי האיזור.
אני עוסק בנושא הזה, מזה שנים ארוכות. ואני בטוח יותר מתמיד, כי רק באמצעות השלום, ובאמצעות הפסקת שליטתנו על עם אחר, נוכל להמשיך להיקרא מדינה בזכות ולא בחסד. כמו כן, רק כך, יתנקה מצפונינו מכל מיני שקצים ועכבישים, שמעיבים עלינו כעת.
[ליצירה]
הכל אמת לאמיתה!
אכן, כל מה שאביב וסתיו כתב עליי, הנו אמת לאמיתה, כי אכן אני אספן הגלויות בין הגדולים בארץ; כמו - כן, לפני קרוב לעשר שנים, שבתתי רעב מול עיריית באר - שבע, במחאה על סירוב העירייה לאפשר לי הקמתו של המוזיאון לגלויות ונגד הקיפאון בפיתוח התרבות בארץ.
בתודה! ירושלמי
[ליצירה]
תדע להבחין!
שמע, חזן! אל תבלבל בין שלטון אמריקאי, לבין אומה אמריקאית. השיר הנ"ל, מופנה כנגד שלטונות ארצות - הברית, שבמדיניותם ברחבי העולם, יוצרים קרקע פוריה ביותר לכל מיני גורמים קיצוניים, כדי שיבצעו פעולות טרור.
אינני נגד העם האמריקאי; כמו - כן, אינני נגד מוצרים אמריקאיים, שמאחוריהם אלפי ומליוני ידים עמלות... אלא רק נגד הממשל שמנסה להכתיב לכל העולם את כללי המשחק.
מקווה, שהסברתי את עצמי! שמואל
[ליצירה]
לדיק לוש
נכון, לִפְחוֹת - זה להתמעט; אולם, במקרה של יצירתי הנ"ל, השתמשתי במילה הזאת, במובן: להפיח; להפיח חיים. ועשיתי זאת, כי אחרת הייתה בעיה של חריזה.
תגובות