[ליצירה]
אני עכשיו באמת נבוך.. תמיד כשהיו מדברים על בעז מהמגילה - בכיתה - הייתי מתכווץ מעט במקומי. אז אני לוקח את זה אישית (מה שכתבה אודיה בסוף) ומקווה שהשיבולים שלי יבלעו אותי ואת התגובה הזאת
מהר מהר. (נאום בעז הנבוך)
[ליצירה]
אני חושבת שכשמיתרים כותבת על ההתייחסות לנשים, ה"הגזמנו קצת" יוצר נימה ביקורתית, שאני הרבה יותר אוהבת מהפראפזה של אודיה, שנשמעת יותר טיפשעשרה.
מיתרים, שמחה שמצאת זמן עבורנו.
:)
[ליצירה]
להחיל מן הפנים אל החוץ זה הכי, אחותי.
(וזה באהבה,
לאור ליל שבועות ולאור בכלל):
-----
הִלכנו לנו וחלקנו את יופיים של הגברים בתנ"ך:
יונתן יפה כמו בלונדיני
אבשלום שחום ומתולתל ועם מצח קשה
יותם חיוור עם עיניים גדולות
לדוד ויעקב שוקיים שריריות
ליוסף עיניים חתוליות ובורקות
ליונה ואלישע ידיים ארוכות ולבנות
והכי כיף עם בעז שאפשר
לראות אותו מציץ עלינו מבין חרכי השיבולים
מבט בַּהיר שיעור צרוב וזיפים
ידיים משורגות אדמה שזופות וחמות
עוקב אחרינו שחוּחַ ועיקש
ופתאום יוצא מולנו מלוא קומתו, אנחנו מצחקקות
(מבט רציני וגם נבוך יש לו בעיניים)
נו, אתה צודק, הגזמנו קצת.
[ליצירה]
ישבנו לנו וחילקנו את יופיין של הנשים.
יש הרבה נשים אז כל אחת קיבלה ממש קצת :)
אני חושב שהצדק עם ערוגה- המשקל של כל היצירה טמון בשורה האחרונה- ביקורת על הצגתן של הנשים בתנ"ך.
לעומת מה שאודיה עשתה אח"כ, שהוא מה שנקרא "תנך בגובה העיניים" (ברררר) רק "ליפול" על הדמויות לפי מה שלמדנו עליהם, כמו יופיו של יוסף למשל.
[ליצירה]
יש בזה גרעין אמיתי. כי התנ"ך אע"פ שהוא ו"סיפוריו" כולו יחסי גומלין בהתגלות האלוהות, הוא גם התרחש בהסטוריה באמת וליופי יש בו הרבה משמעות.
והלוואי שהיינו יודעים לחיות את התנ"ך שלנו באופן הזה.
[ליצירה]
[ליצירה]
!!!!!!!!
all heil ממזר!
all heil ממזר!
(גברים בשחור 2)
כנראה שלא ירדתי לעומק היצירה-
סתם נחמד לקרוא בכל זאת..
[ליצירה]
אבל כבר לא כ"כ קטנה, הא?
זה יופי של שיר. ביחוד ההתחלה והסוף (אני לא אוביקטיבית, אני טיפוס של סוגריים) באמצע יש תחושה של התאמצות יתר, יש יותר מידי מילים שמחפות על תוכן קצת דל, וחבל.
אין לי הצעות קונקרטיות, רק להצמד למה שבאמת רצית להגיד. דברי אמת ניכרים, ולי אישית הם ניכרים רק בהתחלה ובסוף.
ואגב, זריחות מגיעות תמיד בעיתן ובזמנן.
ערוגה.
[ליצירה]
היי,
שירה קוצנית, בואי לפה!!
וואו, זה..
זה נורא נורא יפה. (יופי באמת)
לא, אני מתכוונת ש,
טוב נו, לפני הכל- זה כתוב טוב מאוד.
כפילות ה'כמו'אים בחלק הראשון צרמה לי בקריאה ראשונה. לוידת, זה בטח מכוון ואני צריכה לעבור על זה שוב.
והחלק השני- הוא פשוט נכון. זהו.
[ליצירה]
מצחיק, דיברנו השבת בצהרים על זה ששכן שלי דורש מכל טרמפיסט שהוא מעלה תשלום- שיגיד לו איזשהו דבר תורה (טוב, לא כ ל טרמפיסט. מועדים לפורענות).
פעם הוא עצר טרמפיסט לכיוון בני ברק שאמר לו: "עזוב אותי, שום דברי תורה אני לא אומר, אני בדרך לפגישה בפעם הראשונה עם בחורה". כל הדרך עברה בהרגעות...
משעשע.
[ליצירה]
(בקשר לשיר שהבאת, שירים עם צהוב של ביצה אפשר להעלות כמעט ליד כל שיר שלך, בכפית דידקטית. :) )
ואני פה כדי לומר שוב את תגובתי הראשונה על לעשות לביתי: פשוט טוב. טוב טוב.
[ליצירה]
והגבול הדק גרם לי לומר לך בפשטות אני לא אוהבת את השיר הזה,
ועכשיו אני אומרת שכן. כל כך כן.
-
(טוב, אני הרי ח י י ב ת לומר משהו על אמא שלי): אמא שלי תמיד אומרת שהמאמינים הכי גדולים הם ביאליק ויהודה עמיחי.
[ליצירה]
נשמת, את עד כדי כך נהנת להכנס לכל שיר שלו ולהגיב את אותה תגובה (ירידות וכדו'). הבנו. אם זה כ"כ מרגיז וכ"כ מטומטם, למה את נכנסת לפה בכלל?!
אותי זה דוקא ממש משמח כל שיר חדש. אין לי מושג למה, אבל זה תמיד מעלה חיוך רחב על פני :)
[ליצירה]
(הערה ראשונית, טורדנית ומציקה: למה הם שמים פיג'מות? הם מוכרחים? [קשה לי לסבול]).
והרי להערה: הגיגי חשב לי בזמן האחרון,
אם
ויג'יניה וולף היתה דכאונית והתאבדה,
דליה רביקוביץ' כותבת את השירים הטובים על תרופות,
אלתרמן כתב את היפים מתוך שכרות,
אז, אנחנו חייבים להיות מטורפים כדי לכתוב יפה באמת? אי אפשר בלי?
ובזאת אני מפנה אותך ל"כז שירים" של יעקב אורלנד. ספר נחמד.