אתה תמיד מדהים אותי
כשאתה מצליח לדבר אותי
ולהאיר מקומות שטרחתי להצל.
אתה תמיד מדהים אותי
כשאני פוגעת, ובמקום להיפגע
אתה שומע מה עומד מאחורי:
לא מלים מפלחות,
לא מבט קודר,
לא עלבון צורב,
ולא טינה,
רק צורך
לזכות באישור נוסף
לאהבתך.
[ליצירה]
מצטרפת לכל קודמי
ששיבחו את היופי, הרגישות והפשטות שבקטע לעיל.
אוסיף רק שנגעה בי במיוחד האמירה, שאנשים אינם יודעים לזהות את הרגשות שלהם. אפילו שזה נאמר לכאורה ביחס לזרים המשקפים רגשות אלה, אני לוקחת את האמירה הזו לניכור הרגשי בעולמנו באופן הכללי, שבו לא אחת אנו כה מתקשים להתחבר לרגשותינו, בכל אשר הם משתקפים.
וכך, את שוב - במשפט אחד - גורמת לי לתהות ולהתרגש עד מאד.
[ליצירה]
אאאחחח, הכמיהה הזו
לתקשורת הכי בלתי אמצעית, להבנה מוחלטת ומיידית. תמיד היא קיימת.
וכמו שהיא תמיד קיימת, היא לעולם לעולם לא ממומשת.
אולי באגדות.
ובדיוק משום כך, כמיהה זו, אנושית ככל שתהיה, היא לדעתי הרת אסון.
אני מנסה לאחרונה להפנים שלעולם לא יוכל אדם להבין, באמת באמת באמת, את זולתו. רק בקירוב - אם נתמזל מזלו.
ואז בא השיר הזה, ושב ומעורר את הכמיהה הרת האסון, אך הכה בסיסית הזו.
יפה!!!!
תגובות