לידינו יש גן. הגננת שבו מנגנת באקורדיון. מז'ור במקום מינור, וכן להיפך. אבל אין זה משנה הרבה: קולה הצווחני מחפה על כל טעות של אקורד, והיא טועה הרבה. "עבדי-אים- אאינו- עתה- עתה- בני"... הגננת מפסיקה כדי לשאול משהו את הילדים. זה נשמע כמו "ביכמשרץ פרעה ברימילי קלופשץ?" וכולם עונים לה משהו במקהלה. הגננת נשמעת מרוצה. היא חוזרת לשיר. "עבדים- א-א-ינו, עתה עתה בני"... הגננת מפסיקה שוב וצועקת על ילד קטן בשם שלומי. אוזני הרגישות מזהות את הטונים השגויים שבצעקה. "שוב פעם!" מתלהטת הגננת וחוזרת לאקורדיון. "עבדים! א-א-ינו, עתה עתה בני"... ומפסיקה. עוד מספר אקורדים על האקורדיון, כאילו להראות לעולם הצר שסביבה שהיא יודעת שניים שלושה אקורדים נוספים משמצריך השיר, ושתיקה. אני נושמת לרווחה ומניחה את ראשי על הכר בשנית. תשע וחצי, וינעל אביה של הגננת בכוך קטן וצר עם מים מלאי ירוקת. לגננת, שהלכה לישון בתשע בערב וקמה בשבע בבוקר, עכשיו כבר כמעט לילה. אני מתכסה עד מעל לאוזני ושומעת את הגננת נותנת אקורד פתיחה. תמיד אותו אקורד: די אמ. הגננת יודעת ומשתמשת בשלושה אקורדים בלבד, בין אם מדובר בשיר "עבדים איינו" ובין אם שירים נוגים של בטהובן מעוותים על ידיה. מז'ור במקום מינור, וכן להיפך. הגננת מוציאה את נשמתה על הכלי. היא נאבקת בו, והוא חורק במחאה. את כל תלאותיה ויסוריה הגננת מוציאה על האקורדיון. היא מנגנת את המינוס שבבנק, את ארון הילדים השבור ואת הדייסה שנשרפה לתינוק בארוחת בוקר. הגננת נוקמת בעולם שסביבה, והאקורדיון נענה לה בצרצורים צרחניים. הגננת מתנשפת ומפסיקה. קשה. אני קמה כדי לסגור את התריס. עיני אדומות ודבוקות, שערי מונח בזוויות לא הולמות וסימני שינה מצויירים על לחיי. בגינת הגן עובר חתול, כולו אומר גבריות ועיזוז. חתול מסוקס ומצולק, בעל עבר מלחמתי עשיר ושפם עבות. הוא זוקף זנבו בגאווה וחוצה את גינת החול. "הנה חתולה!" מזדעקת הגננת, והילדים כולם קמים כדי לחזות בפלא. החתול, זכר למהדרין, משפיל זנבו וממהר להסתלק מהאיזור. גאוותו והידורו נעלמו כאינם. אני חושבת לעצמי שכל בר עין היה יכול לדעת שמדובר בחתול. רואים זאת לפי הילוכו השחצני ולפי עוד כמה דברים שדתיים אינם אומרים. אבל הגננת, מרוצה ובעלת גרון פעלתני, חוזרת לנגן על אותו הכלי. יש"ו. צלילים קשים חודרים מבעד לתריסים המוגפים ולחלון הסגור. אני עייפה. כל כך עייפה. קולה הצורמני של הגננת כאילו מחרחר בכל הברה שניה. "א-א-אינו, עתה עתה בני..." הפסקה. "כולם ביחד", מוציאה הגננת את מררתה בזעקות ומפחידה ילדים קטנים וציפורים. אולי הגננת היא סוג של עונש, או דחליל. "עבדים, א-א-אינו, עתה עתה בני..." אני מעיפה מעלי את הפוך ומתרוממת, כולי סתורת שינה. עצבנית. פותחת את התריס והשמש נכנסת פנימה. הולכת לאמבטיה. הגננת שותקת בדממה מפליאה. אני מצחצחת שיניים ויודעת שברגע שאכנס שוב למיטה, אשמע את אותו פזמון מזוויע בליווי אותו קול צרחני. נכנעת, אני שוטפת את פי והולכת למקרר. שתיקה מתמשכת מצד הגננת. אני מוציאה חלב, ובבת אחת מאירה בי ההברקה: הגננת אינה יודעת את ההמשך של השיר.