[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
בלדה לאיש התקשורת הדתי המודרני
בעוד מספר חודשים או ימים או שנים
דיוקנו יציץ אלינו מן העיתונים
את קולו בפאנלים בטלויזיה אז נשמע
נפגוש אותו גם בכנסים על עתידה של האומה
הוא יקרא "ציוני ראלי" ו"דתי חדש"
(מה, סתם "שמאלן"? - משעמם, נדוש ומשומש)
הוא במקור "משלהם", בינתיים התפכח
החליף דעות ועמדות, בקיצור התפתח
(הוא כבר ראה שזה עובד - עם הצלחה לא מתווכח,
למה להיות צודק כשאפשר להיות פיקח?)
מעל במות, מול מצלמות אותם הוא ינתח
"הייתי שם, אני מכיר" - הקלף המנצח.
ו - "הם" קיצוניים, משיחיים, חיים בסיסמאות
(עם שורש ושיער אסוף - גם אין שם מה לראות)
אך יש גם אחרים (הוא אוביקטיבי ולכן מבהיר)
הבנות במכנסיים שיצאו סוף סוף לעיר
זרקו ת'שורש, חצאית, אידיאולוגיה ימנית
אימצו אחת מורכבת, נאורה ושמאלנית
בישוב - הוא מספר - הן נושא לרכילות
(ככה זה אצלם, הפנאטים בהתנחלות)
בדבריו אין כל חידוש, עניין או בשורה
הוא מדקלם כמו כולם, דברים שבשגרה
והניתוח הוא , בינינו, דיכוטומי ורדוד
אך על הציבור, כך מסתבר, הוא די אהוד
כי סטיגמות רדודות במסווה המהורהר-מורכב
עובדות היטב - על כלל הציבור הרחב
ומה יותר מוכר
מלזרוק אבן לבאר?
טוב, אז אני לא מוכשרת כמו אריאל, ושירים - ממש לא הצד החזק שלי אבל לא יכולתי להישאר אדישה למשפט הבא:
"הדרך אל הגאולה טמונה במדבקות
אין ערבים אין פיגועים, אין שכל אין דאגות"
האמנם רק המתנחלים שבויים במדבקות וסיסמאות, בעוד העומק, המורכבות, שלא לדבר על השכל הם נחלתם של ה"צד השני"???
(התגובה אגב, קצת לא לעניין, כי היא מופנית ל"איש תקשורת" וירטואלי. יש לכך סיבה, בכל מקרה נראה לי שהרעיון מובן בצורתו הנוכחית)
[ליצירה]
נקמה מתוקה...
חמוד ממש.
מעורר טראומות לא כ"כ ישנות -
בשר"ל ביליתי לא מעט שעות בגן ילדים.
לעולם לא אשכח את הגננת שעמדה וצווחה על אחד הילדים, בטונים הגבוהים ביותר של קולה הצווחני:
"למה אתה מרים עליה את הקול???????..
אתה לא יודע שאצלנו בגן לא צועקים????
מישהו פעם הרים עליך את הקול בגן הזהההה????"
ועל השירים, אני בכלל לא מדברת...
[ליצירה]
כדי שקטע ביקורתי יהיה באמת טוב, אין צורך שהוא יצעק: "אני ביקורת!!!" כדי שאף אחד לא יפספס. קצת יותר עדינות בלעג, אירוניה דקה יותר,
קצת יותר אמון בהבנה של הקורא רק מועיל לקטעים בקורתיים (בהנחה שזוהי אכן מטרת הקטע, כי למען האמת הקטע הזה נראה בעיקר מלא שנאה, ולא ביקורתי).
[ליצירה]
תמי, קופץ לגובה: האתר הזה הוא לא קבוצת תמיכה לכותבים אנונימיים, והמטרה של התגובות למטה היא לא לכתוב בסוף כל יצירה "יפה-נהדר-מרגש" באופן אוטומטי.
מי שמפרסם כאן יודע שהוא חשוף לביקורת, ואם הוא שואף להתקדם ולהשתפר בכתיבה, הוא יקבל אותה בשמחה, כל זמן שהיא עניינית. בסופו של דבר, הרוב המוחלט של הכותבים כאן הם עדיין לא שיקספיר.
תקראו שוב את התגובה של הדס, אפשר להסכים או לא להסכים, אבל נראה לי שקשה לנסח תגובה יותר עניינית ממנה. אני לא בטוחה שאפשר לומר אותו הדבר על התגובות הדי מתלהמות שלכם אליה.
[ליצירה]
מול תמונות האלימות מעמונה,
טענות של דמוניזציה לא נראות אקטואליות במיוחד.
רבים רבים מחובשי משקפי השמש הם בריונים אלימים שפורקים את אלימותם בחסות החוק על קרבנות משתנים.
(ואמנם המתנחלים לא היחידים שזוכים לטעום מהאלימות בחסות החוק הזו, אבל הם הקרבן היחיד לאלימות הזו שמוצג בתקשורת בתור הבריון)
[ליצירה]
היגיון/אפרים קישון
-יתכן, אמרתי לאזרח האובייקטיבי, אבל אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
-רגע אחד! גם סרטים אוסטרים?
-גם הם.
-ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומניות.
-לא.
-אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?
-אני יודע.
-האם גיתה אחראי למעשה הנאצים?
-לא אחראי.
-אתה מודה בכך, שהיו גרמנים טובים שחרפו נפשם כדי להציל יהודים?
-אני מודה בכך.
-הידוע לך, כי גרמניה משלמת פיצויים ושילומים אישיים בדייקנות ובהגינות?
-ידוע לי.
-גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכת בנו בזירה הבינלאומית.
-נכון.
-אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
-בהחלט זקוקים.
-כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
-אי אפשר.
-אם כן, הגד לי עכשיו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
-איני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
-איפה ההגיון שלך?
-נשרף באושוויץ
[ליצירה]
הדס, את מערבבת פה כמה דברים שונים.
א. השוואה: אכן, מסכימה איתך, אין מה להשוות בין חורבן הבית לבין חורבן גוש קטיף.
ב. הוספת קינות בתשעה באב.
הוספת קינות בתשעה באב על חורבן הגוש לא גורסת שחורבן הגוש שווה לחורבן הבית.
לאורך כל הדורות הוסיפו יהודים קינות על אסונות שהתרחשו עליהם, בלי להסס יותר מדי שמא האסונות האלו לא מספיק גדולים ולא משתווים לחורבן הבית.
במסעי הצלב איבדו את חייהם מספר קטן יחסית של
יהודים (ע"פ מחקרים היסטוריים - מספר קטן יותר מכפי שהשתמר בתודעה היהודית). ע"פ כמות הקינות שנכתבו אז, נראה שהכותבים לא העסיקו את עצמם יותר מדי בשאלה האם מותם של כך וכך יהודים יכול להשתוות לחורבן של בית המקדש בכבודו ובעצמו, לגלות, ולאובדן שארית האוטונומיה היהודית בארץ ישראל.
הם כתבו קינות, וקוננו בתשעה באב מתוך תחושה שזהו היום המתאים ביותר לקונן בו על כל צרותיו של עם ישראל, מתוך הבנה, שהאבל בתשעה באב הוא לא רק על חורבן הבית ועל צרות המשתוות לו בגודלן, אלא על החורבן ועל כל הצרות שהתרגשו וממשיכות להתרגש על עם ישראל באשמת אותו חורבן, שנמשך ומתקיים עד שתבוא הגאולה.
או, אולי את חושבת שמותר לקונן בתשעה באב רק על מאורעות בהם נהרגו יהודים?
כי אם כבר הזכרת את האינקיויזיציה, גירוש ספרד, שנצרב בתודעה היהודית כשבר גדול, היה למעשה גירוש, לא הרג. מי שלא עזב, ולא המיר את דתו - היה צפוי לענויים ועונש מוות. אבל כטראומה גדולה זכור הגירוש עצמו, לא רק ההרוגים.
הגירוש הזה, (כמו עוד גירושים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית, ותמיד נחשבו לאסונות) כלל אבדן רכוש ומולדת, אך לא חיים.
האם גם עליו אסור להתאבל? כי איך אפשר להשוות?
אז ב"ה, היום מצבנו טוב יותר, מצבם של מגורשי הגוש לא ניתן להשוואה למצבם של מגורשי ספרד, וחורבן ביתם אינו יכול להשתוות לחורבן הבית.
אבל מדובר באסון. מדובר בצרה גדולה שנפלה על קהילות שלמות בעם ישראל שביתם, בתי כנסיותם ובתי מדרשותיהם חרבו, ואף רכושם נכון להיום, נפגע קשות (ואל תגידי "פיצויים". הרבה מהם חיים עליהם היום כי אין להם כל מקור פרנסה) ומותר (ולדעתי גם ראוי) לקונן.
אם לטעמך לא מדובר בצרה בכלל, אם את שייכת לאסכולת "הם בסך הכל עברו דירה" ----
מה אגיד לך, במקרה כזה כנראה שדעותיך הפוליטיות אוטמות את ליבך.
אבל אם את מבינה שיש כאן שבר, ויש כאן צרה גדולה, ושאנשים פה, בארץ ישראל, חיים בתחושה שקהילתם נחרבה, למה את כועסת על כך שהם מקיימים את המסורת היהודית העתיקה, אחת מרבות שגורמות ליהדות להישאר רלוונטית ולא לקפוא על שמריה, לקונן בתשעה באב?
(אה ועוד הערה אחת, אגב המגורים הטכניים של יהודים בעזה.
ובכן, טכנית, ליהודי יש הרבה יותר סיכוי להיזרק מחלון בבניין רב קומות בעזה ע"י שכניו, מאשר לגור שם, באופן טכני או אחר.)