מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
רדף השיג
-
כבר לא בייני"ש
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] . יפעה. שכויעך. [ליצירה]
- [ליצירה] הניתוח השבועי שלי מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה =כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן? אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי נשליני אף משובל-שמלתך אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי אמותה! די במלתך "ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה. "אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות: "אמותה! די במילתך!" [ליצירה]
- [ליצירה] סחתיין על הפרשנות... אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון. האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') . מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה. מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי. כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ. לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר. "את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!) אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה... כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך. כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-) [ליצירה]
- [ליצירה] אני רחוק מלהיות פנמיניסט, אך רק אידע אותך שמה שיפריע לפמיניסטיות בקטע הנ"ל הוא עצם הגדרת האשה כנפעלת והנ"מ היוצאת מכך... המילה "שוביניזם" פירושה "שנאה" - כאילו ש"כל מי שלא בעדינו (דהיינו - בעד הפמיניסטיות) - נגדנו" - השימוש בביטוי זה כמו גם בביטויים "תנ"ך בגובה העינייים" "שטחים הכבושים" "יונים" לעומת "ניצים" - הוא אילוסטראציה למלחמת מונחים מצוייה. אז אולי אין ה"גישה האמונית הכוללת" שוביניסטית פר-סה (כלומר, במובן המקורי של המילה) , אך היא בהחלט אנטי פמיניסטית וככזאת הינה בהחלט "שוביניסטית" במובן המושאל של המילה אגיטע ווך! [ליצירה]
- [ליצירה] מה זה שגיאות הכתיב הללו? [ליצירה]
- [ליצירה] תתפלאי, אך ע"י קריאה ביצירות מופת ספרותיות אפשר גם כן להיטהר ולתקן את המדות ( יצירה שהשפיעה עלי מאד היא "יריד ההבלים" של וויליאם תאקרי) במיחד הספרות של המאה הי"ט [ליצירה]
- [ליצירה] הסתכלתי שוב וראיתי שמשום מה החליטה המחברת לחבר את סיפור יבש גלעד לסיפור בת יפתח. אני תמהה אם הקשר הוא אסוציאטיבי בלבד או שישנם דברים בגו [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל הקטע באומנות: אין צורה מחייבת אחת לא ליצירה של אומנות, לא לפרשנותה ולא ל"ביצועה". ואפרופו מה שדיברנו קודם, היצירה, כלשונך "מתכתבת" עם טקסט אחר. זהו שהיא רק מתכתבת ותו לא - לא מפרשת, לא טוענת דבר לגביו. מדוע אם כך יהיה מנוע ממנה להתכתב עם הטקסט האחר כאוות נפשה? אפשר להתכתב עם טקסט גם בלי להיות מחוייב לטקסט. [ליצירה]
- [ליצירה] חבל שהוויכוח מתנהל דווקא פה - זהו הרי קטע רומנטי אבל אענה לך ראשון ראשון בדוי יקר! א. אתה לא מקבל את העקרון שקיים= מושג (אגב לאו דווקא בשכל) - תגדיר קיום אחרת ההגדרה הזאת באה להוציא משיטות פילוסופיות קודמות שטענו שהעולם הנראה אינו קיים כלל - איך אתה יודע שכל זה אינו חלום ? וא"ת - אני מאמין . מדוע א"כ אתה מאמין - הרי אתה יודע שאבותיך יכלו להנחיל לך גם שקר (ועל כך אמר דקארט - "אני מסתפק בכל") אלא שבהגדרה - מה שאתה משיג קיים (גם החלום לגביך קיים כל עוד אתה חולם אותו . ולכשתתעורר גם אז יהיה קיים - בתור חלום) ב. "האמונה כפי שלמדתי אותה היא שאת הא-ל אי אפשר להשיג" להאמין בקיומו של דבר בלי יכולת להסביר מהו אותו הדבר זה חסר משמעות (אני מאמין שפועפםןוםו) אמונה כוללת שני מרכיבים : הבנה של הנאמר+ קבלתו כאמת כאשר המרכיב הראשון הוא תנאי למרכיב השני ג."נתן לנו 613 מצוות ועדיין אנחנו לא יכולים להגיד עליו כלום." - אם אתה לא יכול להגיד עליו כלום - אז אינך יכול להגיד גם שהוא " נתן " לך משהו או כל שם פעולה אחר (ועיין מו"נ ) שכל שמות הפעולה גם הן רק על דרך השלילה - אך א"כ מהי הרבותא להגיד שהוא קיים יותר מלהגיד שאינו קיים ? הרי כשאנו אומרים קיים לגביו, אנו מתכוונים שאינו "לא קיים" אך גם "קיים " אינו (ז.א. =הוא אינו קיים) חוץ מזה - הרי מעמד הר סיני התרחש בתוך העולם ואין בו להגיד משהו על דברים מחוץ לעולם (- חוץ מזה שהביטוי "מחוץ לעולם " חסר משמעות זה כמו להגיד מחוץ לקיום) ד. "תסביר למה אתה דוחה טענה מסויימת שלנו. אם אתה מביא איזה כלל שאיזה פילוסוף אמר, תוכיח שאכן הוא מפריך את הטענה שהעלינו. בשבילי זה שאמרת בשם קאנט שקיים = מושג בשכלינו לא אומר כלום, כי מאיפה לי שקאנט צודק?" אני וודאי לא מציע לך לסמוך על אף אחד - אני מציע לך רק להשתכנע מטיעוני ויהיה האדם אשר אמר אותם אשר יהיה ה. "שיש דברים שאין השכל שלנו יכול להבין " - הרישא סותר את הסיפא "יש דברים" - זוהי אמירה - ואמירה היא בהגדרתה שכלית - לכן כל מה שיבוא אחריה חייב להתיישב בשכל איכשהו ו. אתה אומר שצריך להגדירו על דרך השלילה - כלו' כל דבר שיש- צריך להגיד שה' גדול הימנו למה דווקא "גדול"? אולי "קטן" אולי "אחר" אולי "זה לא הוא"? [ליצירה]
- [ליצירה] מתנצל על אי דיוק בלשון. "רבדים של המציאות שאיננו יודעים" הוא גם, כמובן , אבסטרקציה לתופעות טבע שאין אנו יכולים להסביר. העולם שלפי הגדרתו הוא כל מה שמושג על ידינו, הוא לפי"ז גם פרי(!) השגתנו. אלא שפה נכנסת הפילוסופיה הקיומית שלי: כשאדם תופס דברים בחוש, זוהי, לדעתי, ידעה בלתי אמצעית ! ("ידיעת האדם את עצמו" בפאראפראזה מהרמב"ם - "ידיעת האל את עצמו") וגם אפשר לקרוא לה ידיעה מהותית (ואני יודע שאני חולק על קאנט - אלא שההגדרה שלי למהות, שונה) ואילו כשתופסם בשכל ( שרק מסביר את היחס הלוגי ביניהם - ואני רואה בסבה-תוצאה יחס לוגי משום שהזמן הוא אמצעי אנושי להסדרת מאורעות - לפי שפינוזה) השכל הוא "מסך" המפריד בינינו לבין עצמנו (לבין אלוקים) משום שכל מהותו יצירת מושגים שאינם קיימים בחוש . וזהו שורש המרי והע"ז. (המרי בחוקי הטבע + ההלבשה של מושגים "נצחיים" על דברים חולפים) אלא שאין אנו יכולים להפטר ממנו מתוקף היותנו אנשים (ולדעתי במובן הזה האדם הוא נזר הבריאה - שמייצג את הרוע בעולם - שהעולם בא לתקן) וכל מה שאנו יכולים לעשות הוא לזקק עד אינסוף את מושגינו (עד אינסוף משום שהזיקוק נעשה ע"י פירוק כל צמד של הנחה - מסקנה לאינספור צמדים כאלו : תיזה אנטיתיזה סיננתיזה) וע"י כך להתקרב לאידיאל הטיבעיות ההתנהגותית (ולדעתי חוקי התורה הלא-פולחניים הם הם חוקי הטבע או לפחות נועדו למזער את הזקי הציביליזציה) וראה שירי "הגירוש מגן העדן" והחלק השלישי במאמר שלפניך. שלך, רדף [ליצירה]
- [ליצירה] טפו טפו [ליצירה]
- [ליצירה] עד שהיא תופיע תהנה מהחופש [ליצירה]
- [ליצירה] כמה יפה ! "ופרי הבטן שרקמנו" [ליצירה]
תגובות