[ליצירה]
מקסים
מקסים,
מעביר טוב את תחושת הצפיה ומיד לאחריה- השינוי.
לא אהבתי שהשפה מליצית מדי, מעט מרוחקת. זה נותן תחושה משתדלת מדי, לא אמיתית.
עם זאת- הרגש בהחלט משכנע באמיתיותו.
זה שיר אירוסין?
(ה"מזל טוב" עומד על קצה הלשון. לשחרר אותו?)
[ליצירה]
היום, רק היום
לחיות את הרגע במילואו, מתוך אומץ, בלי פחד ובשקט פנימי, ככה להצמיח את השפע מתוך אופטימיות ואהבה.
נעם, זה רגיש מאד, ונגע בי ביותר. תודה.
כּנרת
[ליצירה]
אני לא אוהב לרדוף אחרי רגשות,
זה נראה לי מיותר.
אתה אף פעם לא תמצא אם תחפש *שמחה*.
זו התרכזות בדבר שלית לו מרמיה שלום, והוא רק הארה עליונה מהדבר העליון, אותו יש לחפש.
זה מה שאני חושב.
[ליצירה]
מיגד ויהודית:
מיגד, זו בדיוק השאלה של ההסתכלות.
למרות שהעניין עמוק הרבה יותר.
יהודית, אמת זה לא שקר שנשמע טוב,
אלא אמת, אמת ממש.
אני אסביר את עמדתי בנושא, בקצרה:
העולם סביבנו הוא עולם של שקרים(ומכאן שם היצירה).
גם האמת הגדולה ביותר, העמוקה ביותר, אינה מתקרבת לצל צלו של קצה קָצֶהַ של האמת המוחלטת, או במילים אחרות, או אין סוף.
מכיוון שאנו נמצאים בעולם כזה, אנחנו יכולים לייצג את האמת המוחלטת דווקא ע"י החומר, ולא בשום דרך אחרת. תנסו לחשוב על משוואה שבשני הצדדים יש את אותו מספר, לכן הוא מצטמצם, כך גם כאן, בגלל שאנו משתמשים בחומר כדי לייצג אמת בעולם חומרי, אז אנו בעצם אוחזים באמת המוחלטת.
אבל זה רק כשהשקר במקומו מונח, כלומר החומר, המציאות השקרית, הזמנית, המוגבלת, מושם על ידינו במקום הנכון בשבילו.
[ליצירה]
זה יפה.
אבל הרבה יותר מזה זה אמיתי.
ואין לי מושג באמת מאיפה יונתן שבסיפור לקח את הכוח,
אבל אני יודע שאם הוא ימשיך לברוח, יהיו לו צלקות לכל
החיים, שיחייבו אותו או להמשיך לברוח כל חייו, או להתמודד ממקום שהבריחה הרבה יותר טבועה בנפשו.
אם אני מעביר את זה לרובד של מציאות,
בפני יונתן עומדת דרך ארוכה, שלא ברור מה יקרה בה.
בחיים לפחות, זה לא שפתאום איזה מישהו כזה עושה פעולה חד פעמית ופורץ את כל החומות. זו עבודה של שנים.
[ליצירה]
קודם כל,
אהבתי את המילים שלך, אהבתי את איך שאמרת, בצורה פשוטה כל כך, שאין להם עיניים, רק מצח. זו המציאות, זה ככה.
ויש בזה משהו כל כך אמיתי, כל כך אותנטי. כי זה באמת ככה, ככה אנחנו מרגישים.
אבל (ואולי לזה התכוון ילד) הסיכוי היחיד שלנו לחיות טוב במדינה הזו, לחיות באמת, זה לחפש את העיניים הקטנטנות והחלשלושות שלהם, שמסתתרות מאחורי המצח החזק והברור הזה, ולנסות להסתכל לתוכן.
כן, אני יודע שזה נאיבי, אבל באמת שאין ברירה.
אחרת, זו מלחמה קשה מאוד שרק מתחילה, ומי יודע איך, מתי ואם בכלל, היא תיגמר.