שומע אותך באוזן שלי מתחת מסך שומם, אווילי. בסתימת התותח, אבחין עוד משם, לועו של אקדח, בלע ונדם. ציפורים מצייצות, הבוקר עולה, ריחם של אצות, מרגיש קצת חולה. פעם אחת, יצאנו מהם, ניסה הוא רק קצת, להשלים בין שניהם. חוסר אונים ותקווה אפרורית, קוראים אליו שוב, שיבוא בשנית. את לועו של תותח, לא יוכל הוא לפתוח, הוא כאן רק טייח, שנכנע לאקדוח. לדבר לא תוכלי, כי פיך מלא מים, אל כנפיו של קיכלי, כמהתי, לשמיים. לעוף אל מרחב, שגבולות בו דרכים, ניחוח שאוהב יופי תמים. ליפול למציאות, אל תחושה שכואבת, עניין של ראות, של תכלית מתקרבת. ממסד שפורץ, כל טיפה של שלווה, אט אט מאמץ, הסתכלות רחבה. ניצוצות בתסיסה, חגים במחול, תרבות של דריסה, כמעט באתמול. כפר של עיוורים, נוגחים בעצמם, מלגלגים ודוהים מתמונת העולם.