אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
למה למחוק??
גם לי, כמו לכולם כמעט, יש דברים שכתבתי ואני חושבת שהם היו טעות - אבל אני *לעולם* לא מוחקת אותם!
אפילו אם זה מכאיב לקרוא אותם שוב ולגלות שפעם יכולתי לכתוב דברים כאלה - זה עדיין משהו שהיה פעם חלק ממני, ואני יכולה ללמוד ממנו על עצמי ועל מה שלמדתי והתקדמתי מאז.
אני בכלל לא מבינה איך אפשר ליצור משהו ואח"כ להשמיד אותו.
[ליצירה]
הממ...
זה מעורר הרבה מחשבות. האם באמת אנחנו כותבים כדי להפוך את המציאות למילים ולהרחיק אותה? לייפות אותה?
אני לא יודעת. יכול להיות. כבר מזמן אני יודעת שיותר מדי ממה שאני רואה אני הופכת לעצמי לסיפורים כדי להתמודד.
זה רע?
תגובות