ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
לחתלתול ולשאר הגולשים:
במבי שלג מפרסמת באתר nrg מאמרים, ומאמרה האחרון השאיל את כותרתו לכיתוב שביצירה.
אני מעריך שאחרי קריאת מאמר זה (לפחות) אפשר יהיה להבין את היצירה.
הכתובת:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/888/680.html
ויש שם קישוריות למאמרים האחרים.
מכל מקום, אני לא מודיע פה על הזדהות עם אחד הצדדים בוויכוח הזה.
[ליצירה]
תמה עליך זר בתוכם.
אין כאן לא אופטימיות ולא פסימיות. זה תיאור מצב של הרמוניה שנוצרת בתוך העולם ההלכתי של בית הכנסת. מי שרוצה להישאר בחוץ - שיישאר.
[ליצירה]
קודם כל שיר נהדר.
מעלה בי אסוציאציה חופשית של כיסויים וקליפות שכולנו עוטים על עצמנו, שתנועות ונשימות חודרים ובוקעים אותם לפעמים.
אבל מעבר לזה, רב הסתום על הנגלה.
מדוע התיאור של "גושים של חימר" ולא סתם "חימר"?
מה משמעות העמידה "בצד" והיכן עמדה המשוררת קודם?
מה פירוש הפראזה "לנשום... ממני"?
וכמובן המשפט האחרון מפיל אותך לקרשים כשאתה מבין שלא הבנת כלום.
[ליצירה]
ואולי זה מבטך
שמניע אותי
סחור סחור
ללא מנוחה
ללא יעד
ללא כיוון
אולי אם היית מדירה את עינייך
הייתי מתחיל לחיות
לעצמי
אוסף את שניותיי,
דקותיי,
שעותיי
ומאבד את הצפון
בבית שען...
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
תגובות