ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
שיר יפה, ידידי.
ולהלן השאלות:
(1) כלפי מי הדברים אמורים? האם אתה מכיר משוררים שכל שירתם דאווין, והם בעצם חלאות? או סתם יצורים עבשים ללא כל לחלוחית?
(2) בטח שמשה רבנו כתב שירים ("אז ישיר" ועוד, וכל התורה היא שירה אחת גדולה) אבל זה אשכרה לא משנה. המשפט "שנינו יודעים מי הגדול מבין שניהם" למה הוא טוב? כלום אפשר לה לאומתנו בלא אחד מהם?!
[ליצירה]
ווילייייייי
לא שאת צכה את התגובה שלי הקטן...
אבל זה נהדר! פשוט ענק!
כמה חבל שטובי בחורינו בצבא ולא יכולים לקרוא את זה, אז אכפיל את התגובה פי כמה, שיהיה גם בשמם -
פשוט חבל על הזמן...
מצטער, אבל ציון ליצירה אני לא יכול לתת, רק ילד יכול :)
יאיר
[ליצירה]
וואלק אתה...
ויש לי גם הצעה לסוף:
ג. אמרה הריבה: "יפה אתה וחתיך, ובוודאי שגורים על לשונך כל מימרות חז"ל מימי אביי ועד הרב עובדיה, הליכותיך נעימים ולשונך צחה. ואולם מתלבטת אנוכי, שאילו ביקשת ידי בשבוע שעבר הייתי נענית בנפש חפצה ובאהבה גלויה; אך פניתי ב"דוסידייט" ליעקב מגבעתיים שפרופילו כצפיחית בדבש, ומראהו כישי לפידות בכובע מצחיה, והעלם טרם ענה, ותוהה אנוכי אם מקובל שאחסה בצילך ואפטרנו ב'סוֹרי, יוּ וור לֵייט'?"
טרם כילתה הריבה את דבריה, נזכר שרוליק כי אף הוא השאיר אצל אחת הנערות הודעה ב"דוסידייט" לפני כמחצית השנה, ולא עלה בידו לזכור מה היה לה. נמנו וגמרו, שילכו איש לביתו ואשה לספרייתה, ולא יזוזו ממחשביהם עד שיבוא אליהו.
[ליצירה]
לחתלתול ולשאר הגולשים:
במבי שלג מפרסמת באתר nrg מאמרים, ומאמרה האחרון השאיל את כותרתו לכיתוב שביצירה.
אני מעריך שאחרי קריאת מאמר זה (לפחות) אפשר יהיה להבין את היצירה.
הכתובת:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/888/680.html
ויש שם קישוריות למאמרים האחרים.
מכל מקום, אני לא מודיע פה על הזדהות עם אחד הצדדים בוויכוח הזה.
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
תודה למי שהקפיץ!
קראתי את זה כבר בזמנו. ובעקבות התגובות האחרונות אני קורא את זה שוב. כל-כך מקסים ונוגע! ובאמת שעד עכשיו בכלל לא שמתי לב לחרוזים, המלים היו כל-כך טבעיות במקומן. והנה אצבעי שלא הסכינה לכך, שולחת את יצירתך אל ה"אהודות".
[ליצירה]
תגובות