[ליצירה]
אני דווקא שמעתי וזעתי. וכל מי שיקרא את זה, אם הוא לא ממש אדיש, יזוע אתנו ויצטרף לצרחה.
סוף סוף, היא צרחת הקיום שלנו.
וככל שהצרחה יוצאת מתוכך בשיקוף יותר צלול, כך מתחוורת לה האותנטיות שלה.
והיושב בשמים חייב לשמוע, ולחוס, ולהציל.
[ליצירה]
הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה.
את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור).
[וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.]
[ליצירה]
האם תוכל, במטותא, להסביר את הקשר בין הכותרת ליצירה?
ולרטרו, הערה. שימי לב, דנדוש "רוצה להגיד", בשביל לעבור, לא תמיד מספיק לרצות, נראה לי. צריך להעז ולהגיד לו, ואם זה לא מספיק, להציג בפניו שאלון מקביל.
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
לחתלתול ולשאר הגולשים:
במבי שלג מפרסמת באתר nrg מאמרים, ומאמרה האחרון השאיל את כותרתו לכיתוב שביצירה.
אני מעריך שאחרי קריאת מאמר זה (לפחות) אפשר יהיה להבין את היצירה.
הכתובת:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/888/680.html
ויש שם קישוריות למאמרים האחרים.
מכל מקום, אני לא מודיע פה על הזדהות עם אחד הצדדים בוויכוח הזה.
תגובות