עָיֵף שַׁחֲרִית
פִּתְאוֹם נִתְקַלְתִּי בְּךָ
בִּפְסוּקֵי הַזֶּמֶר שֶׁלְּךָ
מִתְעַכֵּב
אֶחָד
אֶחָד
אִתְּךָ
בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם
כָּרַתָּ עִמּוֹ בְּרִית
גַּם אֲנִי רוֹצֶה
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אכן לא מובן. אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר: מי נמעני השיר? אל מי את פונה? <ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי> יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון. [ליצירה]
- [ליצירה] חמווד... איזה סוג אני? [ליצירה]
- [ליצירה] מסובך, מבלבל, מאתגר. קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון). ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים. ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם. [ליצירה]
- [ליצירה] יופי!!!!!!! איך אני שמח על יסוד הקטגוריה הזאת "תפילה". מקווה שימשיכו עוד יוצרים/ות להביע תפילות, מהמקומות העמוקים של ליבם, כמו שאתה עשית. [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד נעים. סיווג חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה מזל שטוב. [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל כך יפה, הלב שלי רטט. מקנא בעוצמת הרגשות הזו כל כך! [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין. [ליצירה]
- [ליצירה] בהצלחה מתקרבת!!! אני כמעט בן עשרים ושתים בן תורה ותיק ובת שרות לא עפעפה בינתיים לגרום לי להסמיק... די, נמאס לי לחרוז, זה מעייף! קיצור, למה להסתלבט על בנות שירות, מהתרשמותי זה יכול להיות ממש כיף ומועיל (וגם בתחושה הסובייקטיבית, שלא תמיד היא מנת חלקם של חיילי הגדודים, כמו ילד ידידנו, שיחלום על עפעופים לעברו). מה שחשוב, זה לגמור ת'תקופה הזאת ולא ללכת לכל מיני מדרשות שמנוונות את האמאמא של החשיבה העצמית, ודעתי ידועה! וגם שירו של נהר שלום אהוב ליבי נאה הוא, וראוי לכל בן תורה שדעתו כלה לקוראו! [ליצירה]
תגובות