ואולי דווקא
הרגעים הקסומים ביותר
הרגעים הקשים ביותר
הלוטפים חיוכים מדמיעים
הצורבים בבשר החי--
הם אלה
שעליהם לא כתבתי שירים.
הם אלה שבהם
חייתי,
ואֶדוֹם.
*מתקרבת *
-
בת 20.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] *. לו היית שותקת, היה זה עוצמתי יותר, לא כן? הפרדוקס העצוב, השאלה אם לומר את שאין לומר, או שמא יהיה זה אמיתי יותר לשתוק אותו, מכה בנו שוב ושוב. מיטיב לבטא את הפרדוקס. המדיום הוא המסר (?) העלה בי מחשבות, השיר. [ליצירה]
- [ליצירה] ~ אני חושבת שבאמת יש הרבה יותר עוצמה, אמת ויותר חיות באותם רגעים ששמרנו בפנים לעצמנו ונתנו להם למלא אותנו לפני שהם פרצו החוצה ואיבדו מפרטיותם. אותם רגעים שהכי השפיעו עלינו בעמוק של העמוק הפנימי, אין להם שפה חיצונית, אלא שפה פנימית אישית בלתי ניתנת לתרגום. אהבתי את כתיבתך. חיים יפים בעזרתו יתברך~ [ליצירה]
- [ליצירה] ... אכן, אולי פרדוקסלי לכתוב שיר כזה. ובכ"ז כתבתי.. [ליצירה]
- [ליצירה] ואולי זו הדרך היחידה לחיות , בין הצורך לשתוק את אותם רגעים ובין הצורך to put them down in words, כשכל פעם ידו של צורך אחר על העליונה.... עוררת בי תהייה כתמיד:-) תתקרבי עוד- - - [ליצירה]
- [ליצירה] . גווילין נשרפין ואותיות פורחות... [ליצירה]
- [ליצירה] אלה החיים האמיתים... אלה שבהם אנחנו שותקים כי כמו שאמר הרב'ה מקוצק שהשתיקה היא הזעקה הכי גדולה... [ליצירה]
- [ליצירה] --- זה שיר אמיתי. תמיד כשיש שיר שמתחיל בו' זה גורם לי הרהורים. והעדפתי אותו על הראשון בהרבה. [ליצירה]
- [ליצירה] ... בהחלט כתוב מצויין, כמו שכתב כתב החתלתול. המסר קצת הפריע לי. קודם כל, יש הבדל בין לא לחיות בדליחות לבין שמחה. וגם- "כי אפשר לקבל כל פִּגְעֵי הַתֵּבֵל מֵרְעִידַת אֲדָמָה עד תְּקִיפַת מְחַבֵּל בְּאַחַת לא יוּכְלוּ הם לָגַעַת לְךָ- אם תַּשְׂכִּיל וְתַחְכִּים רַק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה" אם ככה, אני מעדיפה שלא להיות רק בשמחה. עדיין מעוניינת שדברים ייגעו לי, ולא שאוכל לעבור על פניהם באפאטיות כשחיוך מרוח על שפתיי.. [ליצירה]
- [ליצירה] ... אכן. לא השתמשתי ב"נכמהת" כי לא הסתדר לי. וכפי שאמר מי שאמר, זו אכן מילה השגורה על לשוני (:. <מה יש, אסור כבר לחדש חידושים בשפה?..> [ליצירה]
- [ליצירה] ... איך הבנת את זה מהשיר / ממה שאמרתי?.. כי זה לא הכוונה בכלל. [ליצירה]
- [ליצירה] .. ברור שאסור לשאול עד מתי. זה כמו לשאול אם כואבת לך עצם הפז"ם, או אם אתה עייף. אה, וגם "כמה עוד". (מכירה את השיר "עד מתי, אבא, עד מתי?".. אז הפנטזיה של המחלקה של איתם זה להשמיע את זה בקולי קולות ברחבי הבסיס.. לכי תביני). [ליצירה]
- [ליצירה] ... היי, מוכת ירח-- אני מסכימה שההערה של לותנת לא היתה עמוסה בטאקט, אבל עדיין... כשאת מפרסמת יצירות אינטימיות במקום ציבורי, את צריכה לצפות גם לתגובות מעין אלה. ככה זה כשנחשפים. לגבי היצירה עצמה... קשה לי להגיב על זה. אבל מאוד כאב לי לקרוא. [ליצירה]
- [ליצירה] .. באמת יותר טוב. את יודעת, זה מצחיק, אם זה היה שיר שלי הייתי בטח דואגת להכניס אחרי "וכל הדמים / וכל הימים" איזה משהו שיתחרז עם "שברים". אבל זה שיר שלך, וטוב שכך :). [הזכיר לי איזה נחום חוצפן שהתעקש לנסות לשנות לי את השיר]. [ליצירה]
- [ליצירה] ... החזן צודק. [ליצירה]
- [ליצירה] ... יצחק בן - מרדכי, בקצב הזה, לא - תצליח לחקות את המקור!!! הלא - הוא שמואל לבית הירושלמי; שהרי! לא - שתלת כלל בדבריך, מקפים חסרי - פשר באמצע המילים. [ליצירה]
- [ליצירה] .. סליחה, אני מבקשת. אוריה אומרת: הששששששםםםםם!! (: ואני אומרת: אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] .. לא.. הם חמודים! (אתה מדבר עם אחת שיכולה לעמוד שעות ליד הלול של הפרגיות בקיבוץ, ולהעריץ את היצורים החמודים האלה.. ואח"כ ללכת בשלווה לחדר-אוכל ולאכול עוף). [ליצירה]
תגובות