[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
*.
אם אפשר לנתח את השיר,
כחילוק שבין דור ההורים (ומכאן הקושי בהבחנה, בין גבר לאשה, כי הוא מדבר אל ההורים כקולקטיב) לבין דור ההמשך, הצעירים, שיודעים מה זה תולעת בטקילה, שדפוקים מרוב אלכוהול.
והפרשנות שלהם לזה שההורים שלהם שורדים בעולם שעבורם הוא בלתי אפשרי, נראית להם כחמקמקות, כהשתנות ע"פ המציאות. והם שואנים את זה.
גם אם זה לא נכון,
השיר יפה בעיני.
[ליצירה]
*.
הנה עוד מגיב שלא מבין, אבל מזדהה. ומפחד מאוד שיצטרך זמן לעצמו, ולא יוכל לקבל.
---
אני חושב שאפשר לקצר או לשנות את הנוסח טיפה בסוף. קצת חינוכי מדי בעיני. הניסוח, לא המסר.
[ליצירה]
נושא-
יש שתי אפשרויות:
או שהיא עושה שברונות באור אותו היא שולחת, ז"א שהשבירה נמצאת בידיה,
או שהיא עושה שברונות באור אחר, היא רק כלי שדרכו האור עובר ונשבר.
השמש נבראה ביום הרביעי הרי, והאור עוד לפני כן.
[ליצירה]
אני מזדהה מאוד עם התחושה, אדם,
אולם מוכרח לומר שדמוניזציה ודאי לא תשרת את המטרות שלנו (עם ישראל, ארץ ישראל, כאלה?)
וזה גם לא אמת. מאחורי כל משקפי שמש כאלה ישנו אדם. פגשתי אותם, אדם, אני יודע.