שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
שיר מעורר חזרה. רק לאחר מספר קריאות השיר מובן במלואו.
נראה לי קצת מאולץ לחפש בכל דבר 'התנתקות' ואת אלוהים וכל זה (ואולי כן לזה התכוון המשורר בשירו). תנסו לקרוא בלי לכפוף את השקפת עולמכם. בלי לאנוס את הכתוב. פשוט לקרוא. לקרוא פשוט.
[ליצירה]
השורה הראשונה הבהבה לי בראש, ולקח לי כמה זמן להמשיך לקרוא.
חזק.
[ליצירה]
[ליצירה]
האם תוכל, במטותא, להסביר את הקשר בין הכותרת ליצירה?
ולרטרו, הערה. שימי לב, דנדוש "רוצה להגיד", בשביל לעבור, לא תמיד מספיק לרצות, נראה לי. צריך להעז ולהגיד לו, ואם זה לא מספיק, להציג בפניו שאלון מקביל.
[ליצירה]
אני דווקא שמעתי וזעתי. וכל מי שיקרא את זה, אם הוא לא ממש אדיש, יזוע אתנו ויצטרף לצרחה.
סוף סוף, היא צרחת הקיום שלנו.
וככל שהצרחה יוצאת מתוכך בשיקוף יותר צלול, כך מתחוורת לה האותנטיות שלה.
והיושב בשמים חייב לשמוע, ולחוס, ולהציל.
[ליצירה]
כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור)
אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים.
א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים.
חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?!
אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם.
מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית.
ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר?
אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת.
ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר.
אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים.
ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו.
אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל.
במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו.
עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש.
[ליצירה]
ואני הקטן מוסיף: "היוצר הפילנטרופ": הנדבן הזה שבעיקרון כותב ב"במה" או ב"ביכורים" או בעוד אחד מהאלה או סתם למגרה, וסתם בגלל שכל מיני דוסים מעקצצים עלו על כישרונו הוא משלח בידם איזה יצירה ואומר להם "תעשו אתה מה שאתם רוצים, אתם לא צריכים ליידע אותי אפילו"; ויש המחמירים, ואומרים "ובלבד שלא תגיד לי מה אתה עושה עם זה".
נעל
[ליצירה]
מסובך, מבלבל, מאתגר.
קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון).
ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים.
ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם.
[ליצירה]
תמה עליך זר בתוכם.
אין כאן לא אופטימיות ולא פסימיות. זה תיאור מצב של הרמוניה שנוצרת בתוך העולם ההלכתי של בית הכנסת. מי שרוצה להישאר בחוץ - שיישאר.
תגובות