אשתו של המשורר עזבה אותו. הוא חשב שהיא מטאפורה, לכל היפה והטוב. הוא חרז את התכלת בשערה ותלה את עינייה בשמי הלילה להאיר לבבות עצבים. היא רצתה שלא ישכח להוריד את הפח הוא שכח שהיא איננה רק גופה, הרי מואב וחשבון, ברכות סיחון היא רצתה שכל בוקר יביא לחמניה ועיתון. אשתו של המשורר עזבה אותו. אמרו שהיא ברחה עם אחד שעושה פסלים בקרח שאחר כך נמס אמרו שהיא אחת שמתפתה בקלות לחוסר מציאות. לאמנות. משורר קם בבוקר ועצם את עיניו כהשראה לקינה: אאה, אישה בנכר, מי נושק בכל בוקר את המטר אל פיך? מי מפכה שקיעות אדומות אל בין ירכייך? משורר פקח את עיניו וכתב שירה: אאה לחמניה יבשה, עיתון מאתמול והפח מָלָא על גדותיו.