[ליצירה]
לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך.
אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא].
היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה.
והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם
כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד"
היא שוב משיבה "שלום"
ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו.
וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו.
ביטוי עז ביותר להבהיר
כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם....
ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני:
"ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי"
וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי :
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך"
עד כי נאמר כי איש האלוהים:
"הלך אחריה"
הליכה זו מסמלת יותר מכל :
שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך
[ליצירה]
אכן, הגעגועים הינם תעתוע אכזר
משב רוח נידף
של גן עדן אבוד.
תמיד תמיד נתגעגע
וכשנגיע וננסה לאחוז לממש.
הרגע תמיד יברח לנו שוב.
ימוג אל הריק הכואב.
אל המחוזות האבודים
של געגועי האין סוף.
[ליצירה]
לאסף ארצי.
תודה על תגובתך ועל הרעיון המשלים .
לצערי בגלל לחץ בזמן, את רוב הרשימות, אני מקליד בחטף ובציטוטים מהזכרון בלבד, כך שוודאי בעוד רשימות אני מצטט כנראה, שלא במדויק .
על כל פנים הערתך במקום ושוב תודה.
הערתך תאפשר לי להתיחס להיבט משלים נוסף.
אחד השאלות שהטרידו אותי מדוע אהרון עושה שימוש ב"נזם" במקום ב"עגיל" .
ונראה לי שהשימוש כאמור, בא לבטא את הטכניקה של "משיכת זמן" שהרי.
"נזם" = "זמן".
אהרון ביקש לעבוד על תודעתן של הנשים שיתמהמהו ושמא בינתיים משה יגיע.
והנה גם בענין זה הקדימו נעשה לנשמע. ולא ירדו לעומק הדברים.
ולא רק זאת ביקש אהרון גם לרמוז ושוב בעיקר לנשים על מקומו האופיני של ה"נזם" - באף.
שבמעשיהן גורמות הן גם לחרון אף נורא
[ליצירה]
לגוד, תודה ! ביחס לשורות אין לי הסבר חכם. כך יצא לי.
ביחס לעורבים, יכול שהסיפור הבא, ישמע לך מגוחך. יש לי יחס מיוחד אליהם אל העורבים [מאז נצטוו אלה לכלכל בלחם ובשר את הנביא.].
מצד אחר, אני גם אספן בלתי נלאה של גרוטאות אשר מהם אני מנסה ליצור ולקומם "בריאות" חדשות.
כך שמזה זמן רב, בניתי מהם עבור העורבים שובך בקצה החצר ואני מדי פעם משיב להם "על טובתם" ההיא.... בלחם ומיים.....
והוא, אותו השובך מכונה בפי : "פונדק העורבים"
[ליצירה]
לכנפי שחר - תודה על התיחסותך. חששתי לרגע שהדברים כלל לא מובנים.
והנה שמת לב אפילו לצירוף : "יגיעת המראות", שתוסס בתוכי מאז שעמדת על דעתי - כמשפטן.
תודה לך