שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! !
להלן שיחזורו:
בטיילת
מול אופק של כיפה מוזבהת
והרמון הניצב לתל - פיפיות
הרוח שרקה לי
בנקב הכובע
שיר של רועים
פיזזה עדיי
במחול של שרפים
הלכה עליי בקסם של נביאים
כי מהרה, מהרה
ארמון על מכונו ישב
והיכל ה'
לתלפיות
שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! !
להלן שיחזורו:
בטיילת
מול אופק של כיפה מוזבהת
והרמון הניצב לתל - פיפיות
הרוח שרקה לי
בנקב הכובע
שיר של רועים
פיזזה עדיי
במחול של שרפים
הלכה עליי בקסם של נביאים
כי מהרה, מהרה
ארמון על מכונו ישב
והיכל ה'
לתלפיות
[ליצירה]
שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! !
להלן שיחזורו:
בטיילת
מול אופק של כיפה מוזבהת
והרמון הניצב לתל - פיפיות
הרוח שרקה לי
בנקב הכובע
שיר של רועים
פיזזה עדיי
במחול של שרפים
הלכה עליי בקסם של נביאים
כי מהרה, מהרה
ארמון על מכונו ישב
והיכל ה'
לתלפיות
[ליצירה]
שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! !
להלן שיחזורו:
בטיילת
מול אופק של כיפה מוזבהת
והרמון הניצב לתל - פיפיות
הרוח שרקה לי
בנקב הכובע
שיר של רועים
פיזזה עדיי
במחול של שרפים
הלכה עליי בקסם של נביאים
כי מהרה, מהרה
ארמון על מכונו ישב
והיכל ה'
לתלפיות
[ליצירה]
לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך.
אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא].
היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה.
והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם
כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד"
היא שוב משיבה "שלום"
ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו.
וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו.
ביטוי עז ביותר להבהיר
כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם....
ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני:
"ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי"
וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי :
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך"
עד כי נאמר כי איש האלוהים:
"הלך אחריה"
הליכה זו מסמלת יותר מכל :
שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך
[ליצירה]
לליאורה היקרה , ראשית ברכות על ספרך.
אכן כן אולי ליבי תמים וחובה לפחות לי לנהור אחר מה שכינת "הבנותיו". אך לחלוטין אינני תמים במובן של נאיבי.
ואני מתפלא עליך כי בענינים קרדינאליים שכאלה רלוונתי בכלל בעיניך : "מה שיש או אין בשמיים....
בין יומרה ספרותית - לנביא לבב חכמה, אולי יש עוד משהו בעולם הזה.
על כל פנים, זה באמת לא חשוב מה יש בשמיים, כשמנסים לתקן עולם הארץ
[ליצירה]
סליחה על שגיאות הכתיב הרבות. בגלל....
אם אפשר שוב. ואם כבר תוספת קלה :
נחמד ויפה
ואם אפשר להוסיף :
"שא את ראש", כפשוטו. בא להטיל אחריות מיניסטריאלית ושילוחית על ראשי ישראל . במקרה זה על משה ואהרון כאחד.
והואיל לגבי קהת הוטלה עליהם משימה הכי רגישה בקרבתם היתרה לכלי הקודש ולפיכך גם הכתוב מתרה בהם שוב ושוב להזהר שמא חלילה ימותו ועד כדי השמדה חלילה כדי "כריתת שבט".
לכן פתח בהם הכתוב.
ולא רק זאת, אלא תוך דגש וכבר בפתיח, כי האחריות השילוחית, הנה הן של משה והן של אהרון כאחד.[ בשונה מבני גרשון].
לגבי בני גרשון האחריות השילוחית הנה מופחתת יותר. לפיכך "נשיאת ראש" שלהם במובן האמור, הנה משנית לזו של בני קהת, בחזקת : "גם הם".
ואכן סולם האחריות כאמור, משתקף גם סמלית בשמותיהם:
"קהת" - לשון מחיה וכריתה
"גרשון" - מתון יותר, לשון "גירוש" בלבד
"מררי" - מתון עוד יותר, לשון סחי וסבל ומרורים.
חג שמח ושבת שלום
[ליצירה]
לכנרת - מדובר בכתבה של הרב צוריאל בערוץ 7 יהדות
הכותרת : "איזהו חכם?הרואה את הנולד".
משום מה החלק הראשון של הכתבה כנראה הורד ונותר רק החלק השני [ההמשך]
[ליצירה]
אין שחור ולבן
התלבטתי מאד אם להגיב.
ובכל זאת
אני ילד מעברות, שאולי שפר גורלו לראות את אותה התמונה משני צידיה - כך שאני יכול להסכים כמעט עם כולם
אישית לא חשתי את מוראתו של השד העדתי.
אבל סביבתי הקרובה שידרה תמיד דלות וחוסר אונים לעיתים גם של עושק וניצול.
לעולם לא אשכח כיצד אבי המנוח בשביל לקבל עוד יום עבודה, או בשביל שירשם לו עוד שעת עבודה שמימלא הייתה עבודת דחק של חצי יום.
צריך היה לשחד [לפחות בעיניי שבדיעבד]
את המנהל העבודה האשכנזי בכך שהיה הולך לעשות לו ניקיונות בביתו שלו.......
וכנראה בשביל לא לפצוע את נפשינו אנו הילדים היה אבי מרגיע ואומר כי הוא עושה זאת מרצונו משום שאשת המנהל נפטרה ואין מי אשר ינקה לו את ביתו
[ליצירה]
לליאורה .
כללת בתגובתך ענינים שונים ונכבדים.
אינני בטוח שיש בידי להשיב תשובות מספקות.
יחד עם זאת, לפחות לענין העיקרי, חשוב לי להשמיע את דעתי.
אותם חרדים שבהם את נפגשת ברחוה והם מסבים פניהם . הם עושים זאת לא בגלל שהם בורחים מהתמודדות של אמת ביצר.
גם ! אבל לא בעיקר.
הענין הוא מורכב יותר.
התורה מלמדת אותנו שבענינים שכאלה. יש לעיניים השפעה אוטומטית על המוח ["אשר אתם זונים אחריהם"] ולכן גם מצינו את הדיבר :
"לא תחמוד"
במילים אחרות עצם זה שגבר מביט באישה ובפרט באשה שמתהלכת ברחוב בלבוש פרובוקטיבי אם הוא רוצה או לא רוצה ואפילו הוא גם "גבור" המתגבר בד"כ על יצרו משהוא במוח שלו מתרחש בנושא של "חמידה".
בכלל חז"ל אף הקדימו להזהירנו: "שאין אפוטרופוס לעריות" ולכן הגדרות לגיבהם חייבות לכלול טווחי בטחון רבים
לפיכך אותם החרדים נמנעים מלהקלע לאותו תהליך כמעט אוטומטי שעלול להוביל לפחות להפרת הדיבר:
לא תחמוד.
מזוית ראיה שכזו, זכותם של כל אותם שומרי המצוות לשמור את עיניהם.
אגב אין איש בעולם שיכול לומר אני מסתכל תמיד ואני אף פעם לא חומד.
הנכון הוא שאם "שמירת העיניים" כאמור, מלווה בפגיעה של הזולת בכל מיני אופנים שחלקם תיארת את, הרי ששכרם יצא בהיפסדם
[ליצירה]
לשרף
אם מותר להמשיך את הנקודה החשובה שאתה מעלה.
יציאה מן העולם [ גם מהעלם], מעמידה את האדם בנקודת אחיזה יומרנית ובלתי אפשרית [ אלוקית].
הישות היחידה שיכולה לפעול מחוץ לעולם וגם מחוץ להעלם [הניסתרות לה' אלוקינו], הינה ההשגחה האלוקית.
אדם שמתבוסס בשלוש אלה כאחד, מעמיד עצמו במרחב בלתי אפשרי , חונק ומכלה כמו היה מחוץ לאטמוספירה.
אשר על כן, לעולם אדם שלוקה בצירוף שלוש אלה - כאחד , אינו יכול להיות מושא או מקור "להתפתחות והתעלות".
הנכון הוא כי כל יסוד בנפרד ואולי אפילו שניים כאחד, במינונים נמוכים ובנקודות זמן מוגדרות, יכולות אכן לשמש כ"מנוף".
תודה על התגובתך
תגובות