משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! ! להלן שיחזורו: בטיילת מול אופק של כיפה מוזבהת והרמון הניצב לתל - פיפיות הרוח שרקה לי בנקב הכובע שיר של רועים פיזזה עדיי במחול של שרפים הלכה עליי בקסם של נביאים כי מהרה, מהרה ארמון על מכונו ישב והיכל ה' לתלפיות [ליצירה]
- [ליצירה] שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! ! להלן שיחזורו: בטיילת מול אופק של כיפה מוזבהת והרמון הניצב לתל - פיפיות הרוח שרקה לי בנקב הכובע שיר של רועים פיזזה עדיי במחול של שרפים הלכה עליי בקסם של נביאים כי מהרה, מהרה ארמון על מכונו ישב והיכל ה' לתלפיות [ליצירה]
- [ליצירה] לדוד תודה על תגובתך לגבי הערתך שבסיפא הנושא רחב יריעה ובכל זאת אך בראשי פרקים: לטעמי אברהם בסך הכל נכשל בניסיון העקדה . הביטוי "ירא אלוקים" שהוכתר בו לבסוף מצביע לדעתי דווקא על פחיתות על ענין זה אולי אכתוב בהמשך עוד רשימה באתר ואנסה לתמוך מסקנה זו מהכתוב. אם אברהם אכן היה עומד בניסיון לא מלאך היה מדבר איתו אלא ה' בכבודו ובעצמו וכך כל ההסטוריה שלנו היתה נראית אחרת היתה מתכווצת פלאים כך שמזמן כבר היינו שרויים בימות המשיח [ליצירה]
- [ליצירה] לניצן ופרח זו האמת במערומיה, ללא כחל וללא סרק. זה - לא יצירה ולא סיפור . גם הכותרת "רשימת מכלת של חיים" , מנסה לרמז על ראשי פרקים בלבד. ללא כל מגמת "סוף" ספרותי. ושוב ,זה סיפור אמיתי. והוא נרשם בהקלדה ספוטנית, בהתהוות ממש, ללא כל כוונת "יוצר" ויומרות של יצירה. לבד אולי מרצון לפרוק ולחלוק ואולי לעורר מהרהוריפ פילוסופיים, שלעיתים בין שני נקודות שהן לעיתים אחת [ אלוקים מכאן ואבא מכאן] האדם נקלע לעיתים לריק נורא ובלתי מובן [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד. מקווה שהפעם משכנע בס"ד. אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר . ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר. רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם". אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה. אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם. אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...] הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי. מדובר במתח מובנה של תנגודת. לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב". זה מה שקורה לדתות מושחתות . וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו [ליצירה]
- [ליצירה] לשרף הכל לכאורה ברור. תגובתך הצפויה, ממחישה בדיוק את שרציתי לרמוז בכותרת : "אש דת למו". לו היה בידי לבקש משהו, הייתי מבקש ממך להתחבט ולהתייסר בשאלה הבאה, שבעיניי, כל הבורח והמתחמק ממנה אמונתו לעולם חסרה. אם נכונה הקביעה כי הקב"ה אותת ובאלף רמזים כבר לפני כמאה שנה לכל גדולי התורה כי "קול התורה" צריך לפי שעה להדחות מפני : "קול התור" שכבר החל להשמע בארצינו באמצעות שליחיו החלוצים החילוניים... וקריאת ה"לך לך" והפעם לבנים, צריכה להתעורר ולהתקיים . ואלה בתפיסה כמו שלך, נאחזו בקרנות הגלות, נופפו בקלישאות של : "לא לעלות בחומה". דימו כי חומת חצרותיהם, תהא להם צינה ומגן. עד כי קרסה עליהם ועל עולמינו כולנו "חומת החושך" וניחתה עלינו השואה המכונה בתורה : "הרעה של אחרית הימים". ועתה, אנא שער בנפשך, אם היו הם קצת שונים מאותה גישה האטומה ,לפחות מתבוססים בספק או עושים פשרה של "שיעורין לכאן ולכאן, היו קרוב לוודאי נחסכים מאיתנו הרבה מאימות השואה הנוראה ומדינת ישראת היתה קמה לפני שמונים ותשעים שנה והיא לא היתה גם היום בחזקת "אתחלתא", אלא "שלימתא".[הגאולה לעולם לא תושלם אלא אם כן היהדות תתמודד עם שאלה זו של השואה וענין זה יובהר עד תומו] וגם אם יש רק שביב של אמת בדברים אלו. כי אז, גם המעט כאמור, צריך סוף סוף לגרום לך להבין כי נפל דבר גדול. ישנו תהליך של גאולה עם כללים מיוחדים ואופיניים לו והדינאמיקה שלו מחייב פתיחות ונאורות גם בגישה של "שפחה על הים" , יכול שרואה יותר ממה שיחזקאל בן בוזי לא ראה. על כל פנים, הגישה של צריך לציית לגדולי הדור בכל מצב הגם שהם טועים, תוסיף ותוביל אותנו לקטסטרופות נוספות וכל כך חבל .... [ליצירה]
- [ליצירה] לא , לעולם אין נחמת הגיון לאובדן. רק מתוך התמדה של עבודת אלוקים שבשגרה הזמן אט אט מנדב לנו "רזין" של ניחומין : החובשים את השבר,אך במעט והמישרים מבטינו לאופק. כי כל הנחלים זורמים לים [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ותמציתי - ככמוסה מרוכזת. ובערבו של שבת קודש של פרשה זו קשה לי שלא לפרוק משהו גם מזיקוקיי. אני מקווה שיהא זה משהו "משבעים פנים". כבר בשמו של קורח תמצא, את אבני הבנין למגמת ההרס הפנימי והחיצוני הוא כפייתי [הצלצול של השם מזכיר היכרח].הוא קירח מכל הכיוונים והוא לעיתים קפוא כקרח והוא גם איש מזימות לרקוח [רקח] והוא גם לא מניח לדבר בלתי אם חקרו [חקר] ועד תומו לפי מראה עיניו. והוא גם לבסוף "רחק" שנאמר "ויאבדו מתוך הקהל". אבל יותר מזה ביטוי הפתיחה : "ויקח קרח" הוא באמת בבחינת "צופן גנטי", רב משמעות וכיוון. ראשית כבר בעצם הצירוף של המילה "ויקח" עם השם קורח זועק לכאורה, להשוואה ביניהם, תוך הפרדת האותיות השוות והתיחסות ונתינת משמעות מהותית רומזת לאותיות השונות. האותיות השונות "ר" בשם קרח מצביע על המגמה האובססיבית לשאוף בכל מחיר להיות ה"ראש" וכל הדינאמיקה בחייו היתה לקח את הראש והאותיות השונות במילה "ויקח הינם אותיות המרכיבות את שם ה' כאילו להוסיף ולומר לקחת את הראש גם במחיר של "לקחת" את ה'. וכך ברור אולי עתה מה "לקח" קורח את תפקיד הראש בעבודת ה'. במילים אחרות, מה שלקח קורח היה לא פחות מאשר את תפקיד הכהן הגדול בפועל נכנס למשכן ויצר עובדה קיימת . זו הסיבה שקרח לא מדבר בכלל בהמשך מבחינתו כבר נעשה הכל. זו הסיבה שלא אחר מאשר ה' מכנה בהמשך את המשכן "משכן קורח ודתן ואבירם . וזו הסיבה שברצות משה לצמצם נזקים מיד הפנה את תשומת הלב לבוקר ולהיבט פולחני עם פוטנציאל נמוך יותר של מחתה וקטורת[למנוע מקורח לעבוד בעבודה אחרת במשכן הקרבת תמידים וכו']. זו הסיבה גם שקורח הכין גם חומת גיבוי של 250 איש "נשיאי עדה". ודוק ולאנשיאי העדה [בהא הידיעה] היו אלה מנהיגי ביניים שאצה להם הדרך וקורח הבטיח להם הבטחות... בניגוד לפרשנות הקלסית לא נראה לכאורה שאלה מניעיהם לכתחילה היו עניניים שהרי הם מכונים "שרופים" ונכללו בהגדרת הכתוב של "רשעים". אומנם, דינם נגזר לשריפה על פני האדמה פחות מדינו של קורח ודתן ואבירם. אם כן איפה היה הצמד הזה דתן ואבירם, בכל הפוטש הלזה דתן ואבירם היו אופרה אחרת . להם היו אינטרסים שונים הם חברו לקורח רק על מנת להפיל את משה. הם היו חובבי מצרים מושבעים נושאי "תרבותה" ברמה . לא התאים להם חזון ארץ ישראל ולכן הם ניסו להתחכם להשאר באוהליהם כאילו לא להיות מעורבים פיזית ב"כבישת" המשכן והפולחן. אבל כאמור הקב"ה חשף ערוותם ויותר מפעם אחת כינה את המשכן ה"כבוש" - משכן קורח ודתן ואבירם .. המשך בהזדמנות אחרת ..[אופי העונשים בהלימה למעשים ועוד] תודה על ההזדמנות ושבת שלום [ליצירה]
- [ליצירה] לאמילי, תודה על תגובתך ומעומק הלב [ליצירה]
- [ליצירה] ליגאל תודה על תגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] לליאורה . כללת בתגובתך ענינים שונים ונכבדים. אינני בטוח שיש בידי להשיב תשובות מספקות. יחד עם זאת, לפחות לענין העיקרי, חשוב לי להשמיע את דעתי. אותם חרדים שבהם את נפגשת ברחוה והם מסבים פניהם . הם עושים זאת לא בגלל שהם בורחים מהתמודדות של אמת ביצר. גם ! אבל לא בעיקר. הענין הוא מורכב יותר. התורה מלמדת אותנו שבענינים שכאלה. יש לעיניים השפעה אוטומטית על המוח ["אשר אתם זונים אחריהם"] ולכן גם מצינו את הדיבר : "לא תחמוד" במילים אחרות עצם זה שגבר מביט באישה ובפרט באשה שמתהלכת ברחוב בלבוש פרובוקטיבי אם הוא רוצה או לא רוצה ואפילו הוא גם "גבור" המתגבר בד"כ על יצרו משהוא במוח שלו מתרחש בנושא של "חמידה". בכלל חז"ל אף הקדימו להזהירנו: "שאין אפוטרופוס לעריות" ולכן הגדרות לגיבהם חייבות לכלול טווחי בטחון רבים לפיכך אותם החרדים נמנעים מלהקלע לאותו תהליך כמעט אוטומטי שעלול להוביל לפחות להפרת הדיבר: לא תחמוד. מזוית ראיה שכזו, זכותם של כל אותם שומרי המצוות לשמור את עיניהם. אגב אין איש בעולם שיכול לומר אני מסתכל תמיד ואני אף פעם לא חומד. הנכון הוא שאם "שמירת העיניים" כאמור, מלווה בפגיעה של הזולת בכל מיני אופנים שחלקם תיארת את, הרי ששכרם יצא בהיפסדם [ליצירה]
- [ליצירה] אין שחור ולבן התלבטתי מאד אם להגיב. ובכל זאת אני ילד מעברות, שאולי שפר גורלו לראות את אותה התמונה משני צידיה - כך שאני יכול להסכים כמעט עם כולם אישית לא חשתי את מוראתו של השד העדתי. אבל סביבתי הקרובה שידרה תמיד דלות וחוסר אונים לעיתים גם של עושק וניצול. לעולם לא אשכח כיצד אבי המנוח בשביל לקבל עוד יום עבודה, או בשביל שירשם לו עוד שעת עבודה שמימלא הייתה עבודת דחק של חצי יום. צריך היה לשחד [לפחות בעיניי שבדיעבד] את המנהל העבודה האשכנזי בכך שהיה הולך לעשות לו ניקיונות בביתו שלו....... וכנראה בשביל לא לפצוע את נפשינו אנו הילדים היה אבי מרגיע ואומר כי הוא עושה זאת מרצונו משום שאשת המנהל נפטרה ואין מי אשר ינקה לו את ביתו [ליצירה]
תגובות