- מה לך פה אליהו,

את מי באת לראות?

כאן נחים המלאכים

מתלכלכים

בשאריות-יום, עיניהם עוורות.

אף זקנך הלבן יזדהם וייבול

בתוך האבק השחור

המתכרבל הזה

שהוא אני.

- שן, קטן שלי, שן

פה אין כלום חוץ

מהרוח

המייללת כמו עשן [עשן]

בין הקרשים שהתרככו.

השכבתי אותך שתרדם

וכיסיתי בחול, עצום עיניים

                              ילד.

אין כאן איש.

- מה לך פה אליהו,

את מי באת לראות?

חשוך ומפחיד מתחת למדרגות

גם עכביש אחד ראיתי, רגליו

קווים דקים.

לך מפה זקן.

אין מקום לשלושתנו.

- שן, קטן שלי, שן

גם בי אין כלום חוץ

מהאש

המרעילה את האוויר –

אפילו הוא צפוף אותנו.

פעוט חכם אתה.

- מה לך פה אליהו?

את מי באת לראות?

כאן יש רק ילד אחד, קשוי

בשר, קמוט עור – כלום

עוד לא נמתח בי,

אליהו

ההדים בודדים כאן מאד.

גם את הטיח הסדוק שמעתי,

פריך ונרקב אל עיניי.

לך-לך אליהו, תכף

יתקפלו פנימה הקירות,

גם אתה תתקפל, כמו תינוקות

מתים כמוני

- עכשיו ישנים, ילד. למלאכים

יש כנפיים שקופות ודקות-עורקים,

הם שרים לערש פעוטות

שמישהו השאיר פה לפחד.

[אמי לחשה לי שם, אני זוכר

אמי לחשה לי שם ושכחתיו

אולי אתה תקרא לי

אליהו?

שאדע מי נפקד היום]

***

והרעש גדול כאן במאד,

מישהו השחיר

את כל השמים.

השאר לישון, ילד – בחוץ

מצליף הגשם בשלכת הרמוסה.

שוב נשארנו רק שנינו; אפילו

העכביש כבר הלך

כאן מתחת למדרגה

שקט וחם כל כך - -

אלהים שלח אותי, ילד

שאכיר כי נמהרתי וצדקו

דבריו

אלהים הזה שכיזב לי ועכשיו

מביט בי

מצדם הכסוף של העלים

בחפירות שנערכו בחורבות מחנה חלמנו אחרי המלחמה, נתגלתה גופתו של ילד בן שלושה ימים מתחת למדרגות. הילד נקבר כשלצדו סכין, בה מלה אותו אמו אחרי שמת.