במעקה המרפסת שלך מכות רוחות מדבר קשות
מטיחות בך חול משם,
ואשמה מחוספסת.
עצמי עיניים. השתיקי בתוכך את הקולות
את הדמעות, את אי ההבנה
את הבכי הצרוד הזה "את לא יודעת!"
את הזעקה שכלאת בתוכך
...כן אני כן, אני יודעת שזה כואב
אבל כמה שמחתי שהלכתן משם
אני שונאת לכתוב פוליטיקה, את פוסקת לעצמך בלילות
משרטטת אותיות קטועות של שנאה וכעס.
את מבצרת את החומות שלך מפני הפחד הזה, הנורא
במצעד ארוך וניחר מדמעות (הן עלו לשלושים השבוע)
עדרים עיוורים במדבר
בארץ כבר לא זרועה ---
ושוב מתריסה. והרי בכלל לא התכוונת.
הניחי.
אל תשפטי את הדמעות, אל תתני להן להפוך
למחשבות שלך, ממוינות וקשות.
רק חבקי אותן בשקט, בחושך של לפנות בוקר
ילדות גדולות-קטנות
שהלכו לך כל כך רחוק
וחזרו כל כך אחרת.
תגובות