בס"ד יום חמישי יא' אדר א' התשס"ג מטעמת "מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית, טועם ואין בכך כלום" (ברכות יד.) "נסי את זה" אמרתי לה, "שקיקה". היא עצמה את עיניה ופתחה את פיה עד כדי פתח צר וכמעט בלתי נראה, היא שאפה אוויר כאילו החמצן הינו גז בהכחדה ופלטה אותו אט אט בסמנה בשפתיה כמעט ללא קול "שששקיקהה". חייכתי, ה"ש" שלה נשמעה בדיוק כפי שחשבתי שתישמע – מין ש' כיפית ולא מוגדרת שכזו שרק בגללה השתלם למצוא מילים המתחילות ב"ש", ובכלל, מילה שכזו מתאימה בדיוק לסגנון שלי – משהו חולמני, חלומי ורך. חיכיתי שתסיים, וכשפתחה את עיניה וחייכה ידעתי שקלעתי למטרה "עכשיו אתה" אמרה לי בעודה מחייכת, "קלישאה" כל כך טיפוסי, כל כך היא, להביט לעולם בעיניים קרות ולהצהיר כנגדו כי תחכום היתר יכפר על החיסרון ביופי הפשטות. הוו.. מה אני מתפלסף, היא בסך הכל זרקה מילה יפה. "רגע, חכה" הוסיפה לפתע במהירות "יש לי מילה טובה יותר : 'קיטשיות' ותיזהר לך אם אתה אומר אותה במהירות כמו קיצ'יות, אני רוצה שתטעם את הכל" 'אילו היו מקימים את מקדש האירוניה להטחת דברים בעולם, היא ללא ספק היתה הכוהנת הגדולה' חשבתי, ועצמתי את עיני באנחה, "קיטשיות" ביטאתי באיטיות, מרגיש כיצד לקראת סוף המילה פי נסגר יותר ויותר, מותיר הרגשה לא נוחה, נאלץ להצטמצם עם החספוס המפריע, אך בצורה מוזרה משאיר רצון ל.. "עוד" אמרתי לה כשסיימתי, רואה בעיניה מבט מקנטר של 'אמרתי לך'. "לא, אנחנו סיכמנו, מילה אחת אתה ורק אז מילה אחת אני" 'מה שנכון, נכון' חשבתי, וישר פלטתי את המילה הראשונה שעלתה במוחי "נכון, אמרי 'נכון'" היא ניסתה לטעום את המילה טעימה ראשונית, לגלגל אותה קצת על הלשון, ומיד עיניה הוצרו ועפעפיה הורדו במהירות לחצי התורן, "תיזהר לך" איימה, "אם תמשיך עם פנינים מטומטמות כמו 'נכון' או 'צהוב' אני אעבור לכלי מטבח, ואני לא חושבת ש'מזלג' או 'סיר' יהיו לטעמך, מילה אחרת ועכשיו" דרשה. עצמתי את עיני וניסיתי להתרכז ולקלוע למטרה – איזו מילה תהיה הדבר המדויק ביותר בשבילה, הייתי צריך מילה אחת שתהווה נאום התרסה שלם ומושלם עם פתיחה מושכת, אמצע מעניין וסוף מתקתק, משהו שיתאים לציניות שאופפת אותה וילחם בה עד חורמה, משהו ש... מצאתי. "סולידארית" אמרתי, מצפה לראות את תגובתה, שלא איחרה לבוא עיניה נפקחו והיא הנידה את ראשה בהערכה מכינה את עצמה בשקט לאתגר ולמילה. הפעם, במקום לעצום את עיניה ולטעום את המילה ולהתמודד איתה לבד, היא נעצה בי את מבטה וכך בעודה משתפת אותי במעין אינטימיות של כומר מוודה היא התריסה לאט ובטוח "סולידאאררית" מתענגת על ה"סו" בליטוף רך, מטעימה ומאריכה ב"דא" כבמילה איטלקית ומסיימת בגרגור הר' בגרונה. במפתיע (ואולי לא כל כך במפתיע) ה"וואו" שבקע לחלל החדר בקע דווקא מפי. "עכשיו תורי" אמרה, כשארשת פניה מגלה לי כי לא רק עלי הסולידאריות השפיעה "ריאליזציה" דרשה, והוסיפה במהירות עוד כמה כללים "אני רוצה שתאמר את זה מול המראה בעיניים פקוחות, ללא עצימות עיניים וללא שום משחקים". לא ידעתי מה מצפה לי. ה"ר" שהתגלגלה כל כך יפה ב"סולידארית" שלה, בחרה לענות אותי ונתקעה אצלי עמוק בגרון עיני צרבו ועפעפתי בעודי מביט בעצמי מגיע ל"אל" ומרגיש כאילו המילה עצמה צעקה אלי, מזהירה אותי לא להמשיך בדרך בה אני הולך, אך מרגע שהתחלתי, נאלצתי לסיים. "יזציה" ביטאתי במהירות מנסה לשכך את הטעם המר של המילה ומשום מה זה לא עזר. הניצחון שבעיניה היה כעת מושלם.. 'מושלם מדי' היא שמה לב, ורק אז ראתה עד כמה נפגעתי כשלא יכולתי להתמודד עם המילה הזו, ראיתי שהיא מנסה להתנצל, לומר משהו שייפה, שירפא, שיעזור בצורה כלשהי, ולא מצאה. "לא משנה" ניסיתי להרגיע אותה (ובעקיפין אף אותי). "אנחנו ממשיכים, עכשיו תורי" היא כנראה תפסה כי יש כאן משהו מסוכן, אך בחרה בכל זאת להמשיך "קדימה" הנהנה "אני מוכנה" הבטתי לה הישר באותן עיניים ציניות קרות "הנה המילה שלי : 'בבקשה'" מבטה הפגוע ואנקת הכאב שבקושי החניקה אמר הכל.