קמים מתוך ההריסות של עצמנו
ותוהים איך פתאום זה קרה
מי החריב את העולם הרגוע
במי האשמה.
התשובה מציצה לעברנו
מתוך שלולית סוף-מבול עכורה
אבל אנחנו תולים עיניים עצומות ברקיע
מתחפרים במילות אמונה.
מרוב בוץ שנזרק מסביבה
גם השלולית שמולנו
שכחה את שתפקידה להראות
ואנחנו, מרוב גאווה
מעולם לא ידענו
לזהות את פנינו המלוכלכות.
מתי נתפכח
מתי נתעורר להודות
שבשלנו הסער הזה
על חטא שאנחנו חטאנו.
לא נשכח, לא נסלח
שפתינו ממלמלות בפראות
ולמי לסלוח על זה
ומתי אי פעם זכרנו.
תגובות