כשדם היה רק-דם
ואש רק-אש
ומים היו חיים
נופי ילדות שלי היו
נופי ילדות שקופים.
דווקא כשהמפלס יורד
החיים נעשים זולים יותר
בשלוליות כהות של דם
על אדמה של אש.
והשקוף נראה גבוה מתמיד
והוא נוגע בשמיים ובארץ
והוא מוצק יותר.
והוא שלי.
[ליצירה]
יפה. גם אם עצוב במידת מה.
הפריעה לי קצת הקטיעה של המשפט במילה "שליוו". אני הייתי מעבירה אותה לשורה אח"כ בשביל המשקל. מצד שני, אולי זה בכוונה, בשביל האווירה הכואבת?
ואני מנסה להחליט אם להקריא לה את התווים שלה ככה זה אכזרי או נכון.
[ליצירה]
הממ...
זה מעורר הרבה מחשבות. האם באמת אנחנו כותבים כדי להפוך את המציאות למילים ולהרחיק אותה? לייפות אותה?
אני לא יודעת. יכול להיות. כבר מזמן אני יודעת שיותר מדי ממה שאני רואה אני הופכת לעצמי לסיפורים כדי להתמודד.
זה רע?
[ליצירה]
הממ...
אלמ-צהיי-ביינה (כתבתי נכון?), אהבתי את מה שכתבת על המס' המרוכבים...
אני דווקא חשבתי על זה מכיוון אחר (הרבה פחות פילוסופי ומעניין משלך:P). אני פשוט הנחתי שאין יחס אליהם מכיוון שהם לא טבעיים... וכנראה שאת הדמיונות שלנו צריך לשמור לספרים, או לעצמנו בראש. צריך לדעת להפריד ביניהם לבין המציאות.
לא שאני נגד דמיון - כל מי שקצת מכיר אותי יודע את זה מצויין... אבל צריך לדעת להפריד.
תגובות