שוב אותה שעת הרהור,

בזמן ובגיל המתחלף.

בכמיהה לילד

למשמע שמחת הילדים,

הממהרים עם בוקר העוטף עיר.

אל שערי הגן

אולי באחד הימים,

גם ילדי ירוץ ברינה.

ינופף בידו לשלום

כשמבטי ילווה אותו,

עד שישחקו ידיו.

במשחקי התום

בשובו אל חיקי,

יאיר את עיני צחוקו.

וקול שפתיו הקטנות

הקוראות באהדה אימא .

שעת הרהור נוגה

על כמהות עזה,

להיות אמא .

בצהרים מעונן

כשחמה שקרית,

מנסה לחמם עולם.