הכי הכי
כשהקול שלך
בקול שקט, עמוק,
באוזניי.
יָפָה שלי..
כשידיךָ הגדולות
חזקות וחמות
מלטפות אותי.
הכי הכי
כשזיפי זקנך
שיומיים לא גולחו
משפשפים קלות את
לֶחיִי.
כשאתה שם איתי,
הכי הכי.
[ליצירה]
דוקא הסיומת של קול דודי דופק
שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו.
כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין.
וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי.
אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו.
[ליצירה]
טוב, זו דרך אחת להתייחס לעולם. במובן הזה ש"כלב טוב לו". בעצם, כל מי שהוא אינו אדם, או שהוא אדם אבל לא אדם בוגר, אז טוב לו.
אבל כמו שכבר כתבו, אולי טוב לו כי הוא לא מחפש משמעות. ואולי זו גם נקודת התורפה שלו. כי הוא חי חיים נטולי משמעות. כלומר, גם לו רצה, לא היה יכול להגיע למשמעות בחייו.
וזה, אולי מותר האדם על הבהמה.
היכולת שלנו או המסוגלות שלנו להגיע לגבהים שכאלה כמו גם לנסוק מהם חזרה למטה ולחיות על הקו הזה שבין נוכחות קיומית לנוכחות מודעת.
[ליצירה]
אאוצ'. לא נעים..
אבל כתוב יפה. יפה מאוד אפילו.
למרות שאולי אני היחידה שחושבת ככה, אבל דוקא הסתיו והחורף גורמים ללב להתחמם.. או שזה ככה רק אצלי?
[ליצירה]
וואו, זה משעשע
כי איך שראיתי את התמונה ואת הכותרת חשבתי לעצמי "איזה עיוות של הרעיון של העיגולים של שמחה". כאילו, דווקא פרח, מכל הדברים, כשהרעיון המקורי היה עיגולים של חברים או מעשים טובים שלהם ודברים כאלה. ככה לפחות אני הבנתי את הרעיון.
מצד שני, אני מעולם לא קראתי את "ספרי דסי", ואני לא חושבת שראיתי גם אף אחד מהם חוץ מספר הזיכרון הראשון שיצא עם מגילת אסתר. אז לא ידעתי מה יש או אין על העטיפה.
בכל מקרה, התמונה עצמה מאוד יפה, וגם מאוד אופטימית.
תגובות