הכי הכי
כשהקול שלך
בקול שקט, עמוק,
באוזניי.
יָפָה שלי..
כשידיךָ הגדולות
חזקות וחמות
מלטפות אותי.
הכי הכי
כשזיפי זקנך
שיומיים לא גולחו
משפשפים קלות את
לֶחיִי.
כשאתה שם איתי,
הכי הכי.
[ליצירה]
הרעיון מקסים ממש, ומאוד אהבתי את הזרימה של השיר.
שני דברים קטנים:
1) מגפיים זה בזכר, והפרח לא יבול.
2) נראה לי, למרות שאני לא סגורה על זה, שפיסוק מדי פעם עשוי להועיל לזרימה של השיר.
[ליצירה]
בהנחה שחצי לא הבנתי
(וזה הזמן לבקש תרגום, או בשפת המקום תרג'ום)
שיר מקסים.. מלא עצב וגעגועים.
(מתלבטת פה שעות מה לכתוב.. כולי תוגה ואני לא יכולה לבחור מילים מתאימות..).
[ליצירה]
יפה!
דווקא הגבעולים המשתרגים להם לתוך הסלע מוסיפים חן שכזה, שכמו אומר, אמנם אני פרח לבד על סלע מנוכר, אבל בעצם אני והסלע די מחוברים בינינו.
או שזה רק הדמיון הפרוע שלי..
[ליצירה]
יפה לך שהצלחת לחצוב את עצמך יש מאין.
בדרך כלל אני מניחה שרובנו מנסים להוציא מעצמנו את היש מתוך המסתור. אבל מהאָיִן? זה מקורי.
(אני סתם קצת צינית. תנסי אולי לעבוד על הרעיון הזה של היש מאין, כי הוא נשמע קצת לא הגיוני).
[ליצירה]
איזו שפה..!!!
אני מניחה שצריך להכיר אנשים כאלה, לא רק מפולניה דווקא, אבל הם בפירוש צריכים היו לחיות את מירב ימיהם במאה הקודמת.
מצחיק אותי השימוש שעשית לריבוי של אווה מריה. מריה ברבים זה מריות, סתם כי זה קיבל מעין אסמכתא שכזו בלשון המדוברת, אבל אוות? טוב, הצחיק אותי קלות.
אגב, זה היחס הזה לקאסיקה שאת בעצם מדברת עליו בשיר. יחס שאולי קיים גם אצל אנשים "משלנו" היום. זה פשוט נראה לנו שונה כי אנחנו כל כך רחוקים מהקלאסיקה הזו, אנחנו "מודרנים". אנחנו לא מתחברים לשום קלאסיקה משום סוג..
אגב, אם יש לך באמת שכן כזה ואת באמת עושה לו טיפולים, אז בעדינות. אנשים כאלה צריך לשמר עד כמה שניתן.
תגובות