על חוף הים, באחד מהימים האחרונים של הסתיו הקריר, עמד ילד מקורזל שיער עם מבט עמוק ועצוב בעיניים. הגיע אחרי הלימודים, תפס אוטובוס עד החוף וירד להסתכל על הים. מביט במאמץ אל עבר אופק הים, מנסה לצוד ברשת עינו גלים גבוהים. תמיד חיפש כאלה כשהיה משקיף לבדו מהחוף. ספינה שטה, שחפים צוללים, כל אלה לא משכו את ליבו. רק לראות גל ענק אחד מתרומם ועולה מתוך הים, מטיל צל כבד. עוצמות נוראיות טמונות בגלים האלה, הוא היה חושב, נרעד לרגע. לעיתים ראה מרחוק גלים כאלה, באופק הרחוק. גלים ענקיים של אמצע הים, שואגים את דבריהם; אבל תמיד כל כך מרחוק, כל כך לא מזדהה איתו. זה היה יום טוב לסערות. כאבים פרצו אצלו מהלב, וגם מבחוץ הכל נראה דומה. עננים כבדים היו תלויים בשמיים, ורוח קרה ומכאיבה הכתה בפנים. ירד גשם מצליף, והיה קר, ומרחוק הוא הבחין לפתע, ונשימתו נעתקה. להקות להקות של גלים עצומים וגבוהים עולים כאוב מן הים, שחורים ומאיימים. בהתקדמות עצומה ומהירה כאילו פסעו לעומתו, הצביעו עליו בקדרות זועפת, והתרסקו במשברים אדירים. אחד אחרי השני הם עלו, בולטים באפילה, והוא דמיין את עצמו רוכב על גל כזה, מתרסק איתו מגובה עצום אל תוך המים הכבדים, מרגיש את הרוח שורקת באוזניו בזעקה איומה, חש את הדם חומר בעורקיו, דפיקות הלב הנדהמות, הלא מאמינות, מדמיין שהוא צורח את עצמו עד עומקי השאול של הים, עד התהומות. ומבעד לחלון בנפש שממנו הוא ראה את כל זה, הוא הרגיש יד כבירה מסמנת לו להתקרב אל הים, אל הסערה. לרגע השתהה, ניסה לעצור בעצמו, להיות הגיוני. אחר כך הוא קם, והחל לפסוע אל תוך הים. תחילה באיטיות, לאחר מכן במהירות הולכת וגוברת ולבסוף בריצה חזקה, עוצם עיניים. הוא חוצה את קו המים, רגליו נוגעות וטובלות, ומחשבה אחת צורחת בראשו ללא הרף, שהים יעטוף אותו, שיכסה אותו כמו שמיכה ענקית. המים בגובה המותניים והריצה שלו מואטת עד שהוא נופל עם הבגדים לתוך המים ונסחף עם הגלים, נשאב אל הים רחוק, וגל אחד ענק אוחז בו, נושא אותו על ראשו, וממרומיו, במהירות ובייאוש נוראי הוא רואה את הים כמו שדמיין על החוף, שחור ואכזר, כאילו לועג לאפסיות אנושיותו, מגחך בצחוק אפל ומתקרב כשהגל מתרסק אליו מגבהים, והוא צורח את נשמתו, עוצם את עיניו והרוח שואגת מסביבו. מערבולת נוראה, איבוד שליטה, והים בולע אותו אל תוכו ודממה. כשהתעורר מהחלום על החוף, כבר שקעה שמש אדומה ועצובה באופק הים, ולהקת שחפים צרחה בעגמומיות מעל המים. הרגיש עצב נוראי מתפשט בו כמו ערפל מכפות הרגליים ועד לקודקוד, וידע שהוא צריך לחזור הביתה, על הפחדים שבו ועל הייאוש שהוא כל כך רוצה להיות במקום אחר ממנו עכשיו. משהו שצרח והשתולל בו כל הזמן אולי נרגע קצת עכשיו, אחרי הסערה, ובעייפות לאה, כמו של אחרי מאבק קשה, הוא אסף את עצמו. סימן באצבע קו ארוך ורועד על החול הרטוב, ונפנה מהים, גורר את עצמו בקושי הביתה.