נשמתו אינה נשמה גדולה
ואולי אפילו לא חוצבה מתחת לכסא הכבוד.
לכן עליו לשכב על החול בעיניים פקוחות,
לבהות ברסיסים מאירים
של הכוכבים הנופלים מרקיע.
לא להצליח לתפוס.
בידיו הפרושות לרווחה
הוא ממשש לראות,
אם דבק בן אבק כוכבים
לכאורה מדובר כאן במישהו שנמא תמיד בצל של אחרים.
אולי אפילו אדם חריג בחברה. לפעמים כשמתמזל מזלו הוא מקבל מן החברה שמץ של הכרה בזכות קיומו. ברמה מסויימת זה קיים כמובן בכל אחד.
אם הבנתי נכון השיר ממחיש בצורה נפלאה את התסכול של האדם הקטן העומד מול הגודל תוך מודעות מלאה אליו, ואין בידו אלא לתפוש שביבים מעורפלים של השגה שלעולם אינם מרווים את צימאונו. אולי זהו הפער שבין השכל לנשמה.
[ליצירה]
לכאורה מדובר כאן במישהו שנמא תמיד בצל של אחרים.
אולי אפילו אדם חריג בחברה. לפעמים כשמתמזל מזלו הוא מקבל מן החברה שמץ של הכרה בזכות קיומו. ברמה מסויימת זה קיים כמובן בכל אחד.
[ליצירה]
נפלא!
אם הבנתי נכון השיר ממחיש בצורה נפלאה את התסכול של האדם הקטן העומד מול הגודל תוך מודעות מלאה אליו, ואין בידו אלא לתפוש שביבים מעורפלים של השגה שלעולם אינם מרווים את צימאונו. אולי זהו הפער שבין השכל לנשמה.
[ליצירה]
.
השרשור הזה מעניין מאוד מאוד.
ובמקום להסביר את עצמי בעוד תגובה, כתבתי קטע שמתאר את מה שאני מרגישה, ושמסביר את התגובה שלי לקטע.
אני תוהה אם יש עוד בנות שמזדהות עם מה שאני מתארת, או שכולן מרגישות את מה שקצת אחרת מרגישה ומתארת.
[טל רעות ושרה בערוגה - גם אני חושבת שחלק מהכימהון הזה הוא רק בגלל שזה נמנע מאיתנו כיום, ובעוד 20 שנה, אם ייכנס המנהג, ודאי שלא כל הבנות יתרגשו ויכמהו לזה כמו שקצת אחרת מתארת בקטע].
תגובות