בס"ד מקצה שיפורים מזכירות זה עם שיודע הכל... מהמציאות בשטח לומדים את עובדות החיים בצורה הטובה ביותר ולכן כדאי להקשיב להן! "תלכי לורד בראל... היא תדע להגיד לך מה בדיוק את מקרינה כלפי חוץ ותביא אותך למודעות על עצמך בנושא ההיכרויות." כך אמרה לי המזכירה איתה אני עובדת, והסבירה שמדובר ביועצת פסיכולוגית במיוחד לתחומים אלה. התקשרתי לורד כדי להרשם אצלה לתור. לאחר כמה גמגומים מצידי איך בדיוק שמעתי עליה, היא הסבירה לי במשפטים מזורזים איך להגיע. רשמתי הכל. שכחתי לומר לה שרשמתי ולכן זכיתי להסבר נוסף במהירות של האינטרנט האיטי: "ר ח ו ב ה ר צ ל", "רשמתי" הספקתי להשחיל מילה באמצע, בעודי נזכרת בבדיחות הידועות על יצחק רבין... "ע ש ר י ם ו ח מ ש". נו טוב. התרשמות ראשונית שלילית. הדדית. אבל תמיד אני יכולה לשפר... ביום הפגישה התקשרה ורד לברר האם אני מגיעה. לרוע המזל איבדתי את הפתק... "כן, ודאי שאני מגיעה" אמרתי "תוכלי להזכיר לי איך להגיע?" הפעם היא היתה סבלנית... טוב, בכל זאת, כל שעת יעוץ היא רווח נקי של 300 שקלים חדשים בשבילה... הגעתי לוילה יפה לפי ההסברים המפורטים שקיבלתי. ורד יצאה לקראתי בעודה אוכלת אפרסק. "שלום, אני עינת" הצגתי את עצמי. הגענו לחדר בו היא מקיימת את השיחות. "את רוצה כוס מים?" היא שאלה. "לא תודה" עניתי. "רוצה אפרסק?" "לא." למה את מצפה? חשבתי לעצמי, שאגיד שאני רוצה ותתחילי לשרת אותי כאן? עד שתגיעי למטבח... עד שתמזגי מים... עדיף אולי שנתחיל בשיחה. הזמן ממילא קצר... התחקיר החל. "ספרי לי על עצמך." היא ביקשה. שאלה מפתיעה, חשבתי. נתתי לה תיאור קצר על עצמי והגעתי ישר לנושא עליו רציתי לדון איתה עליו והוא עניין רווקותי המתמשכת עד אין קץ בעוד גילי מתקדם בקצב מסחרר. "אני חייבת לשאול אותך לפני הכל" היא הפסיקה, "את אנורקסית?" "לא" עניתי, מה היא חושבת, שרק מתוסבכים פונים אליה. אסור להיות רזים סתם ככה? וכדי להוכיח את חפותי הסברתי לה שאני אוכלת הכל ואיני מגבילה את עצמי... וגם הוספתי לעצמי שכשבנאדם מסרב לאפרסק זה עדיין לא אומר עליו שהוא אנורקס... היא בטח לא צפתה ב"אלי מקביל" הרווקה, שאכלה מכל הבא ליד... על כל פנים לקחתי לתשומת ליבי את מה שידעתי מזמן – אני צריכה להשמין... איך שאגיע הביתה, אכין לעצמי סנדוויץ' שמן ואתחיל לאכול... ולאכול... "תארי לי פגישה שהיתה לך. על מה דיברתם? לאן הלכתם?" וואו. איזה נוקאאוט! על איזה מתוך מאה הפגישות היא רוצה שאספר לה? חבל שלא הבאתי איתי את כל הסיפורים שכתבתי... זה היה חוסך זמן דיבור יקר... בכל זאת, חמישה שקלים חדשים לדקה... בחרתי בסיפור גלובלי שיוכל אח"כ להתרחב לכל סוגי הענפים השונים שחוויתי ברבות השנים... "היה לך קשר או קשרים שרצית להמשיך?" היא שאלה. מה היא רוצה? שאבכה? אז שתדע לה שאני לא אשבר כאן. כאן הכל יהיה שכלי ולא יתבזבז על רגשות. לשפוך את הלב אני יכולה במקום אחר! "דווקא כן" עניתי, בעוד הדמעות נתקעות בגרון. "היו אפילו כמה, אלא שהם לא התפתחו בכיוון שרציתי" והסברתי לה למה כוונתי. "אם לא התחתנת עד עכשיו – סימן שהבעיה בך" היא פסקה. תודה על העידוד, חשבתי "אז מה בדיוק הבעיה שלך?" היא שאלה. "באתי אלייך במיוחד בשביל זה" עניתי. "חשבתי שתוכלי לאבחן את נקודת הקושי." "אין לי מספיק בשר" היא אמרה. "היו לך רגעים אינטימיים עם חלק מהבחורים?" היא שאלה. במקביל שאלתי את עצמי אם אנחנו מדברות באותה שפה... כי הייתי מוכנה בהזדמנות להסביר לה מהי לדעתי אינטימיות... "למה את מתכוונת אינטימיות?" שאלתי. "מין זה אינטימיות?" היא באמת חושבת שבזה מתמצית האינטימיות? "אולי נגיעות" היא אמרה. צדקתי. שתשלם לי 150 שקלים חדשים לחצי שעה ואני אסביר לה מהי אינטימיות... "נמשכתי לבחורים מסוימים שיצאתי איתם, לא נגעתי וגם בי לא נגעו. ככה זה נהוג אצלנו." הסברתי, בעודי תמהה על כך שהיא עובדת גם עם החברה הדתית כפי שאמרו לי אך גם מגנה על עקרונותי, כי אם לא אגיד, היא עלולה לחשוב אותי ללסבית בטעות... קשה, קשה איתה. שתעזור לי קצת. "את סוגרת את הלב. את לא זורמת" היא אמרה. צדקה. לו רק היתה מדברת לליבי הייתי פותחת את כל כולי. ככה באמת קצת קשה לי... חשבתי... בוכה בתוכי. "איך לזרום?" שאלתי אותה. מקווה ללמוד משהו חדש בחיים. "לא לפחד משתיקות" היא אמרה. - סימנתי וי. "לדעת להקשיב לנשמתו של השני... להביט בעיניו..." היא המשיכה. - את זה אני עושה הרבה... אבל מה היא רוצה שאני אחדור לו לנשמה??... "להיות אמיתיים" היא הוסיפה. - נו, אמיתית אני ממילא יותר מדי, בגלל זה אלו שלא מוצאים חן בעיני מרגישים את זה בלי שאגיד מילה... "ולתת צ'אנס..." היא סיימה. - טוב, כאן יש התנגשות מסוימת עם הסעיף הקודם, אבל זה הכיוון שלי כבר כמה שנים. לפחות ניסיתי. כשהגעתי לדירה אותה אני חולקת עם שותפתי, אמרתי לה שתזכיר לי מחר לקחת לעבודה סנדוויץ עם חלבה. עם סגירת הגליון: למחרת הראיתי למזכירתנו הנחמדה את הסיפור. היא הציעה להדגיש את נושא התשלום המלא ולהוסיף את המשפט הבא: "אז מה היה לנו פה? אני קיבלתי 'את סוגרת את הלב' ואילו היא שלוש מאות שקלים חדשים!" טוב, עכשיו אחרי שקראתם, אל תתחילו לדמיין אותי אנורקסית, כי זה לא. אודה על תגובותיכם.