לאחר השיחה עם אביאל, הכינה אודליה לעצמה ארוחת ערב קלה, ולאחר מכן הלכה למיטתה.

היא החליפה את בגדיה, אך בטרם היה סיפק בידה לכבות את המכשיר הסלולארי שלה, המכשיר צלצל, ומעברו השני של הקו היתה מירב.

-         "שלום מירבו'ש."

-         "שלום אודטה, יש לך כמה דקות? אני זקוקה שוב לעזרה שלך בתור פסיכולוגית."

-         "בשבילך – יש לי."

-         "תודה. אני פשוט מרגישה שכל כך קשה לי עם הבדידות, ואני צריכה קצת עידוד, כי מאוד קשה לי. ההתמודדות היום-יומית עם הכאב הזה, נהיית יותר ויותר בלתי-אפשרית."

-         אודליה חשבה לדקה מועטה, ואחר אמרה: "תשמעי, אם היית אומרת לי שיש משהו שחסר לך, שאת יכולה להשלים אותו, הייתי אומרת לך לפעול בכיוון; אבל כאן – זה לא דבר שתלוי בך: את לא יכולה לומר: 'טוב, היום אני מוצאת את החתן שלי', ולמצוא אותו מיידית. לכן עצתי היא שתתפללי לד' שייתן לך כוחות להתמודד עם הבדידות. ד' אוהב אותך, והוא ייתן לך את הכוחות להתמודד עם הבדידות. אני יודעת שזה קשה, אבל הוא יכול לעשות כל דבר שיעלה במחשבתו, אז ברור שהוא יכול לתת לך את הכוחות האלה."

-         "אוף, המציאות הזאת של הרווקות היא כל כך לא טובה עבורי."

-         "מירב! את יודעת מה טוב עבורך?! את עומדת במקום הקב"ה?! הוא זה שיודע מה שטוב עבורך! אם את רווקה, זה אומר שכרגע טוב עבורך להיות רווקה. אני לא מבינה את ד', אבל אני יודעת שהוא יודע הרבה יותר טוב ממני מה שטוב. אם את רווקה – אז זה טוב."

-         "ומה עושים עם הרגש הזה? אני מתביישת לומר אותו. אבל את מכירה את התחושה הזאת שאת אומרת לעצמך: 'מגיע לי להיות נשואה, למה ד' לא מחתן אותי? כל החברות כבר נשואות, למה אני לא? לא מגיע לי?!' את מכירה?"

-         "מירבו'ש, מה שמגיע לך – זה להפיק הנאה מהחיים שלך. את כרגע רווקה. זו עובדה. יש לך שתי ברירות: את יכולה לנסות לשמוח למרות שאת רווקה, או שאת יכולה להיות מדוכאת מזה שאת לא נשואה. את צריכה לבחור בבחירה הטובה עבורך. מה הכי טוב עבורך?

-         "שאני אשמח..."

-         "אז את צריכה לנסות לשמוח כמה שאת יכולה, כי מגיע לך לשמוח, מגיע לך להרגיש טוב עם עצמך, מגיע לך להיות מאושרת, למרות שאת רווקה."

-         "תגידי משהו, איך זה שיש לך תשובות לכל דבר שאני שואלת?"

-         "זה בגלל שמלבד ד', אני הכי חכמה בעולם." – ענתה אודליה, וצחקה בקול רם.

-         מירב פיהקה בקול, ואחר אמרה: "אוי אודטה, אני ממש עייפה, זה לא ששיעממת אותי... אמרת דברים נכונים, אבל אני באמת מותשת. נמשיך בשיחה בזמן אחר?"

-         "בטח." – אמרה אודליה, והוסיפה – "לילה טוב."

-         "לילה טוב."

בתום השיחה, נשכבה אודליה על מיטתה ונרדמה.

לאחר מספר שעות שינה, קמה אודליה רעננה, התפללה תפילת שחרית, אכלה ארוחת בוקר ונסעה לעבודתה. היום עבר עליה בנעימים, וכשהגיע הצלצול שסימן את סוף יומה, היא חשה כאילו עדיין לא החלה לעבוד. בנסיעתה לביתה, היא נעצרה באחד הרמזורים, מחמת האור האדום שהבהיק בו, והיא ראתה את בנצי עובר ברחוב.

בנצי, הבחור היחיד שהיא היתה מאוהבת בו – שרק מחשבה קלה עליו גורמת לה ייסורים מרובים – עובר ברחוב, ונדמה בעיני אודליה צוהל ושמח, כאילו דבר לא אירע.

אודליה קפאה. לבה הלם בעוצמה, וכאב חד פילח את לבה. כל הזכרונות מהקשר שלהם, הדברים הטובים והרעים, צפו במחשבותיה. דמעות מרובות זלגו מעיניה. בכייה היה רב, והתעלה גם על בכיה המורגל בתשעה באב. (אם לא נמנה את שנת הגירוש, שאין מילים מספיקות לתאר את בכיה הרב בו.)

המשך הנסיעה עבר על אודליה בסערת נפש. כשהיא שבה לביתה, היא התיישבה מול המחשב, הדליקה אותו, התחברה לאינטרנט, וכתבה לבנצי מכתב בשרת הדואר האלקטרוני שלה: 

"ב"ה

בנצי יקירי,

אני בסערת רגשות עצומה, אז תסלח לי מראש אם המכתב שלי לא מסודר.

ראיתי אותך היום, כשעברת ברחוב. שוב התעוררו בי הרגשות שאני חשה כלפיך, ורציתי – מסיבה שאיננה ברורה לי – לשתף אותך בהן.

מה אומר לך יקירי, בנצי שלי, שהפכת עורך ובגדת בי?

נתת להורים שלך, להכתיב לך את החיים. אתה אולי חושב שזו החלטה שלך, אבל אתה פשוט מרמה את עצמך. ההורים שלך לא רצו אותי, ואתה לא עמדת במכבש הלחצים שלהם.

אתה זוכר את המשחק שהיינו משחקים, כשאתה היית אומר על משהו את המילה 'מאוד', ואני הייתי שואלת: 'מאוד מאוד?' ואתה היית משיב: 'מאוד מאוד מאוד'. אתה לא פה כדי לשחק את המשחק, אז אני בעצמי אומר לך שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך.

אבל עם כל האהבה שלי אליך, שאיננה יודעת גבול, אני גם מאוכזבת ממך – אין לך מושג כמה אני מאוכזבת ממך. ואני גם מאוד כועסת עליך – ברמות שאתה לא יכול לתאר.

בזמנו, אמרתי לך, שההורים שלך צריכים לדעת שיש דין ויש דיין ושאין לי שום כוונה למחול להם, ושאני אעשה כמיטב יכולתי למחול לך, אבל לא נראה לי שאצליח. יקירי – ניסיתי ונכשלתי. גם לך אין מחילה. רמות הכאב היום-יומיות שאתה עדיין מסב לי, מדכאות את הנפש ומסרבות להירגע. אתה היית כל עולמי, עד לאותו רגע שאתה החלטת שאני לא שווה יותר את המאמץ.

אתה צריך להתבייש לך על ההחלטה שקבלת, ועוד יותר על הדרך שבצעת אותה.

אני אוהבת אותך מאוד, אבל אני לא חושבת שאי-פעם אוכל להירגע מהכאב שאתה הסבת וממשיך להסב לי. הייתי מרחמת עליך, שנכנעת להורים שלך, אבל אתה לא ראוי לרחמים שלי. אני לא צריכה לצטט לך את דברי חז"ל בעניין מי שמרחם על האכזרים...

הייתי רוצה לומר שאני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, אבל האמת היא שאם אשמע מחר שד' היכה אותך באסון נורא – אני אפרוץ במחול על דין האמת שדן ד'.

הייה שלום אהובי היחיד.

אוהבת לעד, אך לא שוכחת מה שעוללת לי,

אודליה."

אודליה עמדה ללחוץ על כפתור ה"שלח", כשלפתע החליטה להוסיף עוד משפט בשולי המכתב:

"נ.ב. אתה יודע מה הדבר הכי מפחיד? שאם היית מבקש ממני לחזור אליך, אני לא בטוחה במאת האחוזים שהייתי אומרת לא."

אודליה התמתחה בכסאה, התבוננה במסך לדקה קלה, ותחת לשלוח את המכתב לבנצי החליטה ללחוץ על כפתור ה"מחק".