א. על לא דבר.
ב. נראה לי שהפסיק חוסם את השורה, ודווקא לה יש לתת מרחב, כמו זה שיש לשקט אשר אין לו גבול.
יכול להיות שלא הבנתי את השיר כמוך, אבל בראייתי יש כאן נסיון להעצים את השקט עד כדי ש"יצרום" באזניים. לכן, כאשר נאמרת שורת השיא של השיר - תני לה לפחות את המרחב הראוי לה, שחררי אותה מזרועות הפסיק.
את תראי כמה זה יעשה לה טוב...
תודה על התגובות. אם חשבתי עליו הרבה לפני? לא יודעת, זה פשוט תחושה שיצאה ובאה לידי ביטוי פתאום. וזה היה מזמן, לפני יותר משנה. נחמד שפתאום נזכרים ביצירות מהעבר....
תודה :)
[ליצירה]
תשובה
א. על לא דבר.
ב. נראה לי שהפסיק חוסם את השורה, ודווקא לה יש לתת מרחב, כמו זה שיש לשקט אשר אין לו גבול.
יכול להיות שלא הבנתי את השיר כמוך, אבל בראייתי יש כאן נסיון להעצים את השקט עד כדי ש"יצרום" באזניים. לכן, כאשר נאמרת שורת השיא של השיר - תני לה לפחות את המרחב הראוי לה, שחררי אותה מזרועות הפסיק.
את תראי כמה זה יעשה לה טוב...
[ליצירה]
סיטואציה מוכרת- נסה גם לברך את נהג האוטובוס (יש עוד מי שנוסע בתחבורה ציבורית בכלל?) ולשאול לשלומו של המוכר במכולת. פני תדהמה הם יעטו לפתע...
אבל מסר יקר- זה לא שיר, יכול להיות מסווג כהרהור, דיון וכיו"ב... וזה בסדר, לא כל מחשבה ותחושה יכולה ומוכרחה להיות מתורגמת ליצירה פואטית. לא ככה?
המון בריאות וברכות על הרגישות האנושית במתואר לעיל...
[ליצירה]
מקסים, התכנים שלך קסומים. בעיני דרוש כאן קצת ליטוש. הייתי עורכת קצת את היצירה- עובדת עליה עוד קצת.
הבית האחרון כ"כ יפה שראוי, לעניות דעתי, לפרסום בפני עצמו. רק בשורה האחרונה שבו, לא הייתי חוזרת שוב על המילה "צל", משנה לצללית/צילנו/דמותינו וכיו"ב או להשאיר "אז מרגישים בלי לראות". ותו לא.
יפה.
[ליצירה]
מרציפן- רק אשב, כי שני השירים פורסמו ונכתבו מאותו מקום, באותו הלך רוח, ניזונים ומדושנים מאותו הרגש ולכן, אולי נתנו לך הרגשה דומה. עם זאת, לא רואה טעם בלחכות בפרסום "שישכחו". אין בפרסום יצירות כדי לרצות הקוראים או לנסות "לעבוד" עליהם, ולהכניס להם חומר בדלת אחורית....
ולגבי הערתך על עובדת השיר האמריקאי: בחציי אני אמריקאית,- חושב שזה קשור?! או במילים אחרות, לא הבנתי אם זה טוב או רע....
כל טוב,
איה :)
תגובות