[ליצירה]
מאוד יפה, לדעתי. אני אוהבת במיוחד את הבית הלפני-אחרון. "אני עכשיו הפסק של טהרה"... דימוי יפה. (אני אף פעם לא הייתי חושבת ככה על הפסק טהרה...)
השיר מדבר ממקום של שלוה פנימית שנקנתה לאחר יסורים, מן בשלות ובגרות כזאת. תצליחי!
ישועות ונחמות
[ליצירה]
מזויע!!!
מזויע! זה מה שיש לי להגיד! זאת אומרת, לא הכתיבה. הכתיבה טובה, כמובן, כמיטב המסורת הצינית של ימינו. "מפוקחת", הם היו קוראים לזה, ואני סתם חושבת לי... כמה יותר קל (לכולנו, מסתבר) להרוס מלבנות. להמליך את היאוש עלינו למלך, לסגוד לנחש ביודעין....
מה רצית להגיד פה, הדס? ש-"עזב ה' את הארץ"? שהאדם הוא קליפת-כלום נבובה (ולכן) מלאה בעצמה? רצית להציב מראה בפני כל הכיעור של העולם הזה, של האדם שבתוכו? אבל בשביל מה?... הרי לכיעור כולנו כל כך מודעים כבר, מודעים יותר מדי, מודעים עד אובדן-כאב...
אולי הגיע הזמן (להתאמץ ו-) לחשוף את היופי?
[ליצירה]
מוטב מאוחר מלעולם לא
מקוה שעדיין רלוונטי להגיב, אחרי שנה וחצי (מה לעשות שאני חדשה פה):
(טוב, אני לא אכתוב לך כלום על הכתיבה שלך, כי את זה אתה יודע לבד) אבל בקשר לגשרים - מישהו שאל אותך שם למטה מה משמעות שריפת הגשרים, וענית לו משהו על ניתוק העבר. זאת המשמעות הרגילה של "לשרוף את הגשר", אבל כאן נראה לי שיש משהו נוסף -
כי נראה לי שבסיפור הזה הגשרים הם סמל אירוני, הם אנטי-גשרים, תחליפי- גשר, גשר שנכשל... דוידי לא הצליח לבנות את הגשר בינו לבין העולם,לבין אנשים אחרים,בין החומר לרוח, אפילו בין החלקים השונים של עצמו (וגם מחלת הנפש שלו מתאפיינת במעבר בין קטבים קיצוניים...) רצה להשתמש בסיגל כגשר אך הפער היה גדול מדי. הגשרים שבנה היו עדויות לחסרונם של גשרים אמיתיים (וכשאבא שלו שורף אותם, הוא בעצם שורף את האנטי-גשרים, אולי מתחרט על שלא השכיל לבנות עם בנו גשרים אמיתיים במקומם).
נ.ב. בדקת עם מישהו מקצועי עם התסמינים שתוארו אכן מאפיינים "מאניה-דיפרסיה" (לאן נעלמה ה"מאניה")?
[ליצירה]
יש לי הרגשה שניסית בשיר הזה להביע את מה שהוא מעבר למילים - או לפני המילים.
אם לא השורה "צעקה ברקות" הייתי אולי יכולה לזהות את ההד בעצמי שעונה לתחושות שציירת. הצעקה הזאת מפריעה לי.
בכל אופן, אהבתי את ה"לרחם חומרים כהים\ שלא ניתן לנחמם" - כמו איזשהו כאב מאוד ראשוני.
ואהבתי את כל צורת ההבעה. יפה לך.
תגובות