[ליצירה]
בס"ד
דרך מעניינת להסביר את ההתייונות, אבל נראה לי שזה קצר מדי ולא מספיק מפורט. לא נראה לי שמספיק משפט אחד כדי לתאר איך הוא עובר מסתם אחד שלא מתחבר לתפילין לכזה שמוכן לצרף את זאוס וחבורתו, וכבר משתחווה לפסל. חסר התיאור של כל התהליך הזה (שאמור לקחת שנים).
מלבד זה לא נראה לי אמין שבגלל שהוא לא חושב שהדרך הנכונה הכיס שלו הוא יצרף מנהגים זרים. מי שמרגיש שהדרך הנכונה לא בכיס שלו הוא אדם שאכפת לו מה היא הדרך הנכונה וערבוב הוא הוודאי לא נכון כך שזה משהו שהוא לא יגיע אליו - הו יהדות או אלילים בשבילו (כך נראה לי).
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון ואת סגנון הכתיבה. אפשר לכתוב את אותה יצירה בצורה יותר מפורטת, אבל נראה לי שזה הרעיון - שאותו בן אדם באמת הגיע כל כך מהר להשתחוות לפסל, ממש באותה מחשבה על ההתנגדות שלו לטקסים. הפתיחות הזאת שאנשים נוטים להיסחף אליה מוציאה אותם יותר סגורים, מה שמסביר גם את זה שאנשים היום לא מוכנים לשמוע על תורה.
לדעתי היופי של היצירה הזאת הוא דווקא במעבר החד הזה מיהדות להתיוונות.
[ליצירה]
שם בדוי- לא נראה לי שפתאום הוא נוהה אחרי משהו חדש ולא מוכר, התרבות היוונית חלחלה לכאן הרבה לפני שהשליט ההוא החליט לכפות אותה. והאלילות לא היתה זרה לאיש. נכון, זה מתואר כאן רק בכמה משפטים, אך זה כל העניין, ליצור מעט מילים שיגרמו לאסוציאציות וכו', וכל אחד ישלים את החסר... נראה לי שהתמציתיות כאן היא פשוט בדיוק מה שצריך כדי להגיד הכל, ולתת לדמיון להמריא. מעבר לזה, באמת הדרך של היוונים להנחיל את תרבותם היתה באמצעות מה שנקרא סינקריטיזם (אם אני זוכרת נכון), כלומר- זיהוי של אלים מקומיים של הארצות שכבשו עם האלים שלהם. כמו להגיד- האל שלכם הוא האל שלנו (מה שאולי לא היה רחוק מהאמת כשמדובר בעובדי אלילים- כולם עבדו את אותם כוחות בסיסיים, בשמות אחרים). ויתכן מאוד שהיו גם יהודים שנפלו קרבן לתרגיל, וחשבו שהקב"ה הוא זאוס, חו"ח.
אוי, סליחה על האורך.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
הבעיה היתה כאן
הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם (מתוך הקטע)
התפישה של אלוהים צריכה להיות מוחדרת עד לרמות הפרטים אחרת באמת אין הבדל בין טקס למשנהו.
[ליצירה]
אבל הדס, אם הוא בן 24 אז הוא נכנס לשנתו ה25, שהיא חצי יובל..
קודם כל מזל טוב. שנית- אהבתי את השיר.
וריבונו של עולם! באמת ספרת את ימי חייך?
ימי חייך הימים
כל ימי חייך הלילות
אין קשר. סתם נזכרתי.
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
ערבוב...
להכניס ציציות... בלילה שכזה...
האירוע המתואר היה זה מכבר (ככתוב, י' בתמוז), ועם כל זה הסיפור מופיע כאן עכשיו, בימים טרופי חתונות שאחרי תשעה באב, בשבע שבתות של נחמה - -
והנה הפיגוע הנורא הזה שקטל את מי שסחו זה עתה את צרתם לפני אדון המרומים כמטחווי דמעה מהר הבית.
ולקרוא עכשיו על חתונה...
ולחשוב על החתונה של אתמול ושל שבוע הבא, ושוב להיזכר בפיגוע...
המקום ינחם, נבנה עוד מחורבות ירושלים ולא נוסיף לדאבה עוד.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
לתמי
הקלגסים במדים שחורים אלו היס"מניקים שבאו במדים שחורים והיכו ללא רחמים.
[ליצירה]
[ליצירה]
כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור)
אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים.
א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים.
חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?!
אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם.
מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית.
ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר?
אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת.
ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר.
אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים.
ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו.
אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל.
במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו.
עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש.
[ליצירה]
המשותף למלים שהמגיבה הנכבדה העירה עליהם שלא ניקדתי, הוא הימצאות סימן הניקוד צירי.
בוודאי יתפלאו הקוראים, שהרי כן ניקדתי!
ידוע שרבים מן המחשבים מפספסים משום מה את הסימן הזה.
אני מרשה לעצמי להניח שזו הסיבה לתלונותיה.
לגבי "בחלוני" - אני נשען על צורה קדומה.
"עכשו" - זה הכתיב המנוקד התקני.
כמו שהחודש הקרוב הוא "כסלו" מנוקד ו"כסליו" ללא ניקוד. עניין של ו' עיצורית בסוף תבה.