[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
בניגוד לחבר'ה פה
כגבר הייתי מעדיף אשה שכשמבט עיני נח עליה, היא הופכת חזקה, וכשאני מלטף אותה, היא נעשית עצמאית ובוטחת.
וכמובן גם הפוך. קשר הוא הדדי (בעיניי).
נעל ללא שרוך
[ליצירה]
מסובך, מבלבל, מאתגר.
קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון).
ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים.
ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם.
[ליצירה]
שיר יפה, ידידי.
ולהלן השאלות:
(1) כלפי מי הדברים אמורים? האם אתה מכיר משוררים שכל שירתם דאווין, והם בעצם חלאות? או סתם יצורים עבשים ללא כל לחלוחית?
(2) בטח שמשה רבנו כתב שירים ("אז ישיר" ועוד, וכל התורה היא שירה אחת גדולה) אבל זה אשכרה לא משנה. המשפט "שנינו יודעים מי הגדול מבין שניהם" למה הוא טוב? כלום אפשר לה לאומתנו בלא אחד מהם?!
[ליצירה]
איתך, אדם.
ולילד:
הדמוניזציה פה באמת לא משרתת אף מטרה. בכלל אין עניינה כאן "שירות מטרות". יש כאן הכרה די מעצבנת ברֶשַע שמסתובב כאן, עוטה מדים בגאון.
צריך להסתכל למציאות בעיניים. אם אתה טוען שפגשת אותם ואתה חושב אחרת זה עניין אחר (ואני חולק עליך מכל וכל --- בנאדם שמרביץ לשמה - 'חרא עליהם שיישרפו' וכאלה [תנ"צ שחם] - הוא בנאדם??). אבל כיוון שככה אדם חווה את העסק -- אז מה אתה רוצה ממנו? שיתאר את היס"מניקים באופן אוהד יותר, בניגוד למה שהוא חושב באמת, רק בשביל לקדם איזושהי מטרה?? אתה פעם כתבת סוג כזה של טקסט "כדי לקדם מטרה"??
ממש טענה שלא ממין העניין.
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
באיחור ניכר אני מגיב, ולא 'כפת לי.
(א) כי שיר כזה מקסים לא ראיתי כל כך הרבה זמן...
(ב) כי אתה מצליח לעשות שימוש כל כך מלאכי ונפלא בחריזה.
(ג) כי גם אני שירתתי באותו גדוד, ועשיתי טירונות באותו בסיס, ולא מלאני לבי לכתוב על זה שיר, להגביה עוּף מעל הג'יפה של הטירונות ולכתוב במבט-על. אשריך בעולם הזה, העולם הבא כבר קטן עליך.
תגובות