בס"ד שימון שכב במיטה על צידו. כבר שעה שהוא לא מצליח לישון. מסדר שוב ושוב את הכרית, נאנח בשקט. "אוי, טאטע...". חושב לעצמו שאילו רק ידע למלמל באידיש כראוי, היה לו מה להוסיף לבטח. פוקח את עיניו, מביט בחדר המואר באורו הקלוש של התנור התלוי על הקיר, ושוב עוצם את העינים, מושך את השמיכה מעל הראש. עיניו כואבות. הוא עוצם אותן בכח, נותן לכאב להיספג. הוא יודע טוב מאוד מה סיבת הכאב: בהייה ממושכת מדי במסך מחשב עתיק ואיטי להרגיז, המופעל על ידי מערכת הפעלה פרימיטיבית בשם 'ווינדווס'. מה לעשות, פרנוסה. חם. חם מדי עם הפוך הזה והתנור. שימון פותח את החלון שמעליו, מתעצל לקום ולכבות את התנור. רוח קלה נכנסה לחדר. שימון משנה כיוון במיטה, משיל מעל כפות רגליו את השמיכה הסמיכה. די. טאטע. אוף, אפילו אידיש אני לא יודע. שימון עצם בחוזקה את עיניו, מנסה להירגע, להתרכז במשהו, להירדם... הוא ניסה לחשוב על משהו מרגיע, אך כל שעלה היה מראהו של שולחן העבודה במחשבו. כל כך מייבש, חשב לעצמו. אפילו רקע לא היה. רק 'Active Desktop Recovery' בצבע כחול, מספר הוראות בעברית לא מובנת בפונט 'אריאל' ולינק לשחזור הדסקטופ האקטיבי. שימון פתח מהר את העינים, כמתנער מחלום בלהה, והסתובב לצד השני. לא, מספיק היה לי מזה במציאות. הוא ניסה לסחוט עוד כמה מילים באידיש מזכרונו, אבל חוץ מ'טאטע' לא יצא כלום. אוי, טאטע. הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין כבשים. זה תמיד עזר לו להירדם. כבשים במרעה, באמצע אחו ירוק מלא אייקונים... לא, לא שוב! הוא פקח את עיניו אך הן נעצמו שוב. עדר כבשים רועה על הדסקטופ. הוא מיקד את מחשבתו בכבשים, מתעלם מהמחשב. לא! הוא נחרד לגלות שהכבשים הם בעצם אייקונים של 'וורד'. טאטע! נזדעק שימון בייאוש. הוא הסתובב לצד השני. כבשים קופצים מעל גדר. אחד. שניים. שלושה. אר.. מה עושה כאן סל המחזור?! אוי, ריבוינו של עוילעם, אפילו איני יודע אידיש, רחם על נפשי, חוס על נשמתי. אוי, טאטע... חלון נפתח. שימון עוקב בדאגה אחרי הפס הכחול המתחלף שבראש החלון. שתי תיקיות צהבהבות מופיעות על הרקע האפור מדי, ומתחתם מלבן ארוך וצר. אפס אחוז מתוך שלוש מאות שמונים ושלושה אלף, תשע מאות ארבעים ואחת קי. בי. הועברו. שימון מצפה בדריכות וממקד את מבטו בתיקיה השמאלית. אהה! הנה! דף נייר מגיח באצילות מתוך התיקייה הפתוחה למחצה, נשלף החוצה בשוליים מנפנפים, ומרחף באלגנטיות תוך סיבובים מלאי חן. שימון מחייך לעצמו ואומר בליבו בשקט 'אחד'. הקובץ מסתובב סיבוב נוסף ונבלע בקרבה של התיקייה הימנית. שימון, בגרגור שבע רצון, מעין זה שנוהג להשמיע מחשבו האישי, מהנהן בראשו וממהר לחזור אל השמאלית, שם מבצבץ קובץ נוסף. 'שניים', ממהר שימון ללחוש. הוא פונה עתה לבחון את המלבן הארוך הממוקם בתחתית החלון. שלושה ריבועים סגולים מבשרים לו שיש התקדמות ניכרת. 'שלושה', ממשיך שימון לעקוב אחר הדפים המרחפים. ...ארבעה עשר. קצב מרדים לכל הדעות, חושב שימון בעודו עוקב אחר מסלולו הקבוע של הדף. הוא מתייק אותו במחשבתו בנאמנות, וחוזר לתיקייה השמאלית. חמישה עשר. חמישה עשר קבצים כבר עברו את המסלול בשלום. הנה מבצבץ הקובץ השישה עשר, יוצא בזהירות החוצה. צינג! משמיע המחשב צליל מחריש ושולח לקדמת המסך חלון אזהרה מאיים. "אין אפשרות לקרוא מההתקן המצויין עקב שגיאה. ביטול. פרטים. עזרה. אישור." אוי, טאטע. שימון ממהר לבחור באישור לפני שיאלץ להסתבך עם העזרה של ה'אופיס'. אוי. מהתחלה. שימון מסמן שוב את הקבצים בעזרת העכבר ומקיש בזריזות על המקלדת 'קונטרול סי', קליק מהיר בחלון היעד ומיד 'קונטרול וי'. החלון של העברת הקבצים נפתח, לרווחתו של שימון, והדפים פורצים במלוא עוזם מתיקייה לחברתה. חמישה. שישה. שבעה. שמו... שומר מסך. מליוני סמלים של 'ווינדווס' מרחפים במהירות שיא לכיוונו. שימון מזדרז להזיז את העכבר. לרגע עוצר נשימה אחד החלונות נראים אפורים וריקים, אך מיד המחשב מתעשת והתיקיות חוזרות להופיע. שנים עשר. שלושה עשר... שימון קרוב להירדמות. ארב-עהע-שר. חמי-שע-שר... שי-שהע- מה? שימון מתעורר באחת. הדף עצר באמצע המעוף, תלוי על בלימה. המחשב נתקע. טאטע! קרא שימון נואשות. מה אני אמור לעשות עכשיו? בלית ברירה נטל שימון לידיו את המקלדת. נראה שזה הפתרון היחיד. הוא לקח שאיפה עמוקה ולחץ בנחישות על המקשים אלט קונטרול דילית. כלום לא קרה. שימון, שידע שרבים נפלו בפח הזה, לא התרגש ולא התפתה ללחוץ על המקשים הנ"ל פעם נוספת. סבלנות, אמר לעצמו, זה הסוד להצלחה במאבק הסמוי מול המחשב. כלום. אולי לא לחצתי חזק מספיק? לפני שהספיק להניח את שלושת האצבעות על המקלדת, פתח המחשב חלון. "סגירת תוכנה". שימון נדרך. תקליטון שלוש וחצי (אֵי נקודתיים) [לא מגיב]. תודה. שימון הזדרז להעביר את סמן העכבר אל "סיים משימה" מתעלם מהאזהרה כי "הקשת קונטרול פלוס אלט פלוס דל פעם נוספת תגרום להשבתת מערכת השמש פלוס כמה גלאקסיות קרובות ולהפעלתן מחדש. הדבר יביא לאובדן האנושות שטרם גיבתה את עצמה ולסיכוי שלכשיומצא המחשב מחדש הדבר יעשה על ידי אנשים אחראיים יותר". קליק. חלון נוסף הופיע, אפור לא פחות מקודמיו, אך הפעם עם משולש צהוב ובתוכו סימן קריאה מאיר עינים. "תוכנית זו אינה מגיבה", טען החלון. "ייתכן שהיא אינה פנויה, פסיק, שהיא ממתינה לתגובה ממך או שהפסיקה לפעול, נקודה", הוסיף ושטח החלון בפני שימון את השערותיו. אוי, טאטע. תודה. "סיים משימה", ביקש מלבן קטן מוקף בקִווקוו. בסדר, נעתר שימון. הלוואי. אולי אתה פעם תסיים משימה? שאל שימון את המחשב בעצבנות, ונדהם לגלות שהמחשב מגיב. צר לי, יקירי, אמר המחשב. תכנתו אותי להיות ידידותי למשתמש, הוסיף בשלוה, לא יעיל. הבנתי, פלט שימון במרירות. הוא חיכה לרגע שהמחשב לא ישים לב, אצבעותיו מגששות אחר מתג הכיבוי. רגע, אמר המחשב שהבחין במתרחש, סגירת המחשב כעת תגרום לאיבוד המידע שלא נשמר בעפולה עילית. נכון, אמר שימון בהצדקת הדין ולחץ על לחצן ה"פאווער". הי, עוד מילה באידיש, חייך שימון בשנתו ונשבע לעצמו שמחר בבוקר הוא אורז תיק והולך לרעות כבשים באחת הגבעות בשומרון.