אין אוטו. לא קיים. ואין מכונת זמן שתחזיר אותה עשרים דקות אחורה, למצב שבו הוא כן היה שם, עמד. וכל האנשים שצחקו עליה ועמדו שם ובהו בה בריכוז מוחלט, מניחים לכל שאר עיסוקיהם, עזבו אותה ואתה מכוניתה בשעה שלא היה בהן עוד עניין להם, מניחים לה להיגנב מתחת לאפם, באור יום. הביטוח עוזר במקרים כאלה? מה עושים כשאין אוטו? למה החיים מציבים כאלו אתגרים? איכשהו היה ברור לה שמשטרות לא עוזרות לה בעניין הזה, אבל שצריך לפנות למשטרה, ולהגיד לאבא כי אבא יודע מה עושים במקרים כאלה. זה אף-פעם לא קרה לה לפני כן, אין שום סיבה שתהיה בקיאה בפרוצדורה של טיפול בגניבת מכונית, ומה עושים עכשיו לעזאזל, בלי אוטו. קמים מן המדרכה, מן הסתם, אי-אפשר להמשיך בשגרת הייאוש הזו שהישיבה רק מחזקת, מנגבים את הדמעות שכבר איבדו את הכוח לנבוע, מביטים אל העולם במבט שאין לו כח להביע משהו, במבט פסיבי שמחפש מוצא, והולכים. רואים אנשים מחכים, אולי לאוטובוס, למרות שאין שום סימן לתחנה. בצעירותה היתה חושבת שיום אחד אולי פשוט תעלה על אוטובוס ותיסע רחוק. להכיר, להיחשף, לכלול בתוכה. להיכלל. היא חצתה את הכביש. "סליחה?" בטח האישה החרדית שהסבה לעברה את מבטה בשאלה מעבירה בתוכה כל מיני מחשבות שליליות עליה, על מראה המסכן, על בדידותה, על אפסיותה, על כמה שהיא לא רוצה לראות אותה עכשיו. "כן?" "אהמ...." האהמ המגומגם הזה. אבל אין זמן להתעמק ברחמים העצמיים. צריך להמשיך לדבר. הם יישארו לאחר-כך, "למה אתם מחכים?" "צריך להגיע לכאן אוטובוס לירושלים עכשיו." "אה... מכאן לירושלים." "כן." היה לה קצת מוזר לחשוב שמעיר פרובינציאלית יוצא אוטובוס ישירות לירושלים. בטח לחרדים יש קומבינות. כמה לא אהבה את המילה קומבינות. הנה האוטובוס מגיע. כמה שהוא יפה. כמה מיוחדת האינטרקציה הזו העוברת בין הנהג למחכים לו, לפני שהוא עוצר להם. כמה מוזר זה לחכות אחרי הגבר המזוקן, ולעלות אחריו. כמה לא צפוי שהנהג ישאל אותה אם היא רוצה כרטיס הלוך חזור. כמה ברור שהיא תרצה רק הלוך. משלמת. נזכרת פתאום שהיא צמאה, ושעוד מעט השלפוחית תלחץ, ושהיא לא אוהבת אוטובוסים כי מסוכן בהם, ומתיישבת בסוף, ליד החלון. אין אוטו. היתה בתא הכפפות קלטת עם שירים ששרה. שירים שאהבה. שירים שלא יהיו עוד. מי אמר לך שאת מוכרחה. מי לחץ אותך לקיר. כמה מעניין לראות אותם ממקמים את הילדים שלהם וחוזרים לשלם. כמה זרה היא. ורק ההתמקדות שלה אל נקודה בשדרה בחוץ הצליחה לעצור את דמעותיה. - - - לפעמים עדיף לברוח מלשקוע. למצוא פינה זמנית וחמה שכל המשקעים לא מגיעים אליה, גם אם אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כיוון שהמציאות הכובלת מוציאה אותך משם בציפורניה השורטות. קראו לה נעימה. כאילו שם מיוחד הופך אותך לאדם מיוחד. 'נעימה היא הדמעה היורדת על לחיי', שרה בלא קול. וכל חייה היו שאיפות ואידיאלים. עד שנשברה. עד שברק החשיך את דרכה וחבט אותה לקרקע בעוצמה אדירה, גורם לה להפנות עורף לדרכה, להצטרף לדרך הרגילה, השגרתית, כמו מכוניות שמתחברות לכביש. והיא הפכה לסטודנטית חסרת ביטחון עצמי שגרה עם אבא ואמא ושרה שירים במקלחת ; והיא הפכה לנהגת, אחרי 89 שיעורי וחמישה טסטים ; ולמורה פרטית למתמטיקה לילדים בכיתה ג'. מחפשת את עצמה במציאות, בהגדרות, בכל מיני התגלויות של האדם שהפכו להיות כולה. עכשיו היתה נעימה שנוסעת לירושלים עם תיק צד. בלי אוטו, בלי אוניברסיטה, בלי מציאות, מכבידה או לא, על הגב. האוטובוס החל להתרחק מהעיר בשעה ששוב עצמה את עיניה, הפעם בעייפות.